עדנה נוי

עדנה נוי

סופרת

עדנה נוי נולדה ביפו בשנת 1950 לזוג פליטי שואה. שנה מילדותה עברה עליה בארצות הברית, ובבגרותה התגוררה ביוהנסבורג, דרום- אפריקה, שם נישאה והקימה משפחה. עדנה היא בוגרת תואר ראשון לספרות אנגלית. ביוהנסבורג עבדה בהוראה, ועם שובה ארצה שימשה כמגישה בטלוויזיה הישראלית. "כל מי שאהבה" הוא ספרה הראשון.
1.
בשלהי שנות החמישים מגיעה במפתיע לישראל ממזרח-אירופה אשה ערירית, צ'ילאג שמה, אחרי שגורשה מארצה כי שוטטויותיה החשידו אותה שהיא מרגלת. כל עִניינה – שם וגם כאן, ובלי הפוגה – הוא למצוא מישהו שיוכל לספר לה על בתה, שעקבותיה אבדו בזוועות של מלחמת-העולם השנייה. בישראל מוּכּרים לה רק האחים איסֵר ולַאסלו ניימנד, שגם עליהם לא פסחה המלחמה, אבל שלא כמוה הקימו אחר-כך משפחות חדשות, והם מנסים להתחיל חיים שנִיים, ומגלמים שני אופנים מנוגדים של תחימת העבר הטראומטי בסוגריים. לאיסר ולאשתו השנייה, מארי, יש עכשיו ילדה תוזזת וסקרנית, ישראלית מלידה, שאמורה לא לדעת כמעט דבר על הטראומות של אביה ושל אמה. הופעתה של צ'ילאג מסעירה ומערערת את היציבות השברירית שכבר הושגה. בשני צירים מקבילים, כמו משני עבריהָ של גדר לא-עבירה, מתקדמת העלילה המוכפלת והטעונה. צ'ילאג עסוקה, בלי להרפות, בבת שהיתה לה, אֶריקה; ואילו מארי דרוכה כל-כולה, בכפייתיות לא-פחותה, אל טיפוח הילדה הישראלית החדשה שלה: אל השמירה מכל-משמר על בתה זיוה ("מלה נרדפת לאור", כפי שמוסבר לצ'ילאג). שום פשרה לא תיתכן כאן בין המבט המרותק לאחור, לבין זה המופנה קדימה ומבקש לא לתת לעבר להעכיר את ההווה או את העתיד. וההתנגשות בלתי-נמנעת. הפלגה ארוכה מיבשת ליבשת פותחת את הרומאן ונסיעה קצרה באוטובוס עירוני חותמת אותו, אבל המרחק שנֶעבר בנסיעה האחרונה, נסיעה של כמה תחנות, גדול לא פחות מן המרחק הראשון, כי גם הוא מוליך מעֵבר אחד לעֵבר אחר. רומאן הבכורה של עדנה נוי הוא הישג נדיר בלשון העשירה והגמישה שלו, רבת הניואנסים, ובסצנות הטעונות – סצנות ישראליות לכאורה-תמימות, אשר מסתבר שכבושים בהן שיאיה של הסערה....

2.
גיבורת הספר היא נערה בריאה, ערנית, נאה (אדמונית) ומאושרת, האוהבת את הוריה ואת בית ספרה ומולדתה (בייחוד את הגליל). כך עולה מפרקי היומן שבו היא מתעדת את חוויותיה היומיומיות והפחות יומיומיות. זהו יומן נעורים הנדמה כאותנטי להפליא, המשקף בבהירות ובדיוק משובבי נפש את אווירתה של ישראל הקטנה של שנות השישים: צעירה, רומנטית, לאומנית, פוריטנית וצדקנית ההופכת אט-אט לזעיר-בורגנית לתיאבון. העננה היחידה המעיבה על האופטימיות השוצפת את יומן הנעורים היא הנמענת של הרשימות הללו: אנה פרנק. מדוע שנערה ישראלית שמחה בחלקה ובריאה בנפשה ובגופה תדווח על רגשותיה הבוסריים וכל חיבוטי הלב שלה דווקא לנערה יהודייה שנרצחה בשואה? תשובה לשאלה זו וגם ולאחרות נגלית בחטיבה השנייה של הספר, שפרקיה נמסרים במשורג עם פרקי היומן. מי שמופקדת על החטיבה הזאת - שאף היא מהימנה ומשכנעת להפליא וחודרת חדרי בטן - היא בת דמותה המבוגרת של נערת היומנים הפוקחת את עיניה באשר לכל מה שהיא ניסתה להסוות. היא כופה עליה להישיר את מבטה לתוך הרבדים הנסתרים של אותה ילדות־נערות "מושלמת" שהיא האמינה שהייתה לה. לא, אין מדובר כאן בהתעללות מינית גלויה ובוטה, גם לא בחוויות אובדניות מרעישות. באמצעות ההתכתבות המבריקה של המספרת הבוגרת עם בת דמותה הצעירה — הגדושה, צריך לציין, ברגעים קומיים מזהירים - המחברת חודרת לחיי משפחת מהגרים שסממניהם הקשים טושטשו, וחושפת את כל מה ששייך אותם לכלל ומה שבידל אותם ממנו. את בתך את יחידתך של עדנה נוי הוא הישג ספרותי ודאי. מחדש, מרתק ומעורר מחשבה. הוא מצטרף למדף ספרי המופת של סופרות ישראליות שעסקו באותו אזור ממוקש: אונה של דורית פלג; חמסין וציפורים משוגעות של גבריאלה אביגור־רותם וורד הלבנון של לאה איני. יגאל שוורץ ...


זה לא ספר שואה רגיל, השואה שם רק ברקע- רק הוילון של ההצגה. הטיפול של הספר הזה הוא לא "ב"שואה" אלא "אחרי" השואה. הסיפור מתרחש בשלהי שנות ה-50, בא... המשך לקרוא





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ