"כבר לא ילדה של אף אחד," אומרת המספרת כהד לאחד המשפטים האחרונים של אמה. "כבר לא אמל'ה של אף אחד," אמרה האם על מיטת חוליה, וסירבה נחרצות לשתף פעולה עם הרופאים שטיפלו בה. סירבה - ונכנעה לגוף המתפורר. בעזרת רשימות מקוטעות, ששירבטה לעצמה בימי מחלת אמה ובחודשי האבל שלאחר מותה, משרטטת ציפי גון - גרוס רגעים של קרבה גדולה ושל כעס, אהבה והחמצה, וגם בודקת את עצמה באור החשוף החדש של היתמות. עכשיו חשוב לה לדעת מה קרה בבור המחבוא שבו הסתתרו הוריה שמונה - עשר חודשים בימי המלחמה. מה לחשו בחושך, איך נגעו זה בזה, האם התנשקו. שלוש שנים לאחר מות האם היא נוסעת לפגוש עוד ועוד חברי ילדות של הוריה, רק כדי שמישהו מהם ילטף את ראשה ויאמר לה, "ילדה שלי". ציפי גון - גרוס היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עורכת ומגישה תוכניות רדיו וטלוויזיה. פרסמה עד כה שישה ספרי ילדים. "כבר לא ילדה של אף אחד" הוא ספרה הראשון למבוגרים. סיפור קצר פרי עטה זכה בפרס בתחרות הבינלאומית לסיפורי נשים מאזור הים התיכון. היא נשואה ואם לארבעה....

רוני לא רוצה שידברו עליה מאחורי הגב... שירחמו עליה... שיגידו "רוני, זאת שאמא שלה..." היא משתדלת להמשיך את חייה כרגיל. היא לומדת בבתי הספר וכועסת על מורה מעצבנת, כמו כולם. יש לה חברות טובות, שאפשר לספר להן הכול, או לפחות כמעט הכול. היא אוהבת חיות ומוכנה לקום מוקדם בבוקר כדי לטפל בכלב ובחתול של אודליה, השכנה הרווקה מלמעלה. היא מצטרפת לפעולות ולטיול של הצופים, מתלבטת ונבוכה בקנייה של חזייה ראשונה, צמרמורת של התרגשות עוברת לה בכל הגוף כשעופר הגבוה, המתולתל, מזמין אותה למדורה ומציע לה חברות, ויש לה קשר מיוחד מאוד עם אבא. רק ליומן הפרטי שלה היא מספרת כמה היא מתגעגעת לאמא, שנפטרה בסוף שנת הלימודים של כיתה ד'. "אמא שלי", כתבה לילה אחד, "כל כך הרבה דברים רציתי לשאול אותך ולא הספקתי..." ופתאום, באותיות ענק כתבה "תחזרי כבר!!!" אבל יש רגעים אחרים, בעיקר כשהיא עסוקה מאוד, או מאוהבת מאוד. וברגע מרגש כזה כתבה רוני: "אמא, יש רגעים שאני בכלל לא חושבת עליך. סליחה. שלום"."יש רגעים שאני לא חושבת עלייך", ספר מרתק ומרגש מאוד של ציפי גון-גרוס.ציפי גון-גרוס - פסיכולוגית, עיתונאית, עורכת ומגישה תוכניות בגלי צה"ל. יש רגעים שאני לא חושבת עלייך הוא ספרה השישי. בין ספריה: כאן זאת לא קייטנה; הסוד של מיכל; לא עובר דירה ודי!....

איך מתמודדים אבות ואימהות עם גיוסו של הבן ליחידה קרבית? האם לחייל לקוי למידה יש הזדמנות הוגנת למצות את כישוריו בשירות? אילו תפקידים מוצעים היום לבת העומדת ללבוש חאקי, ומהן האפשרויות העומדות בפני החיילת הדתית? כיצד נתמרן בין הורינו המזדקנים לילדינו המתגייסים? ואיך משתנה המשפחה כשמי שהיה ממונה על הטיול הלילי עם הכלב מטייל עכשיו בחגור מלא על הג'בלאות? הורים מתגייסיס הוא ספר שנון, מעמיק ומחכים, המציע תשובות לשאלות שהן משמעותיות במיוחד בחברה הישראלית המקוטבת היום יותר מאי פעם. הוא אינו חושש לגעת בגלוי בחרדות ובתקוות, בצורך לגונן על הילד לעומת ההבנה שיש לאפשר לו לגדול וללכת לדרכו. ציפי גון - גרוס, נשואה ואם לארבעה, היא פסיכולוגית קלינית - חינוכית - התפתחותית העוסקת גם בתקשורת. היא עורכת ומגישה את התוכנית "ספרים רבותי ספרים" בגלי צה"ל ומשיבה על שאלות של הורים ושל מתבגרים בתכנית הטלוויזיה "זמן הורים". ספרה האחרון, "כבר לא ילדה של אף אחד", זכה להצלחה רבה. הורים מתגייסים הוא ספרה העשירי....

לא עובר דירה, ודי סדרת ספרים, המתאמת במיוחד לילדים המתחילים לקרא ומטפחת בהם את אהבתה הקריאה אתי לא רוצה לעבור דירה. הוא לא רוצה להפרד מהחברים שלו, הוא רוצה להמשיך לגדל את הצנוניות בגנה שלו. הוא עצוב, ומתכנן לחפור מנהרה סודית ולברוח. ציפי גון גרוס פסיכולוגית ועורכת תכניות בגלי צה``ל, עוברת דירה עם אתי ומשתפת אותנו בקשיים, בחרדות ובשמחות המלוים מעבר שכזה. שתהיה לכם שעת קריאה טובה ונעימה...

"כל השיעור חשבתי על נעמה. על שיער הדבש שלה, על העיניים שנראות כאילו אחת כחולה ואחת ירוקה. על היד שלה שנגעה בשלי לשנייה כשהגשנו למורה למתמטיקה את המבחן בדיוק באותה דקה. המון שאלות התרוצצו לי בראש: אולי עכשיו, כשהמשפחה שלי התפרקה, אני שווה פחות בעיניה? ואם נעמה בכל זאת תסכים להיות חברה שלי, לאיזה בית אזמין אותה — לבית שלי או לבית של אבא? יותר נכון — לבית של אמא או לבית של אבא?” אבא ואמא החליטו להיפרד. אלון ומיתי, אחותו הקטנה, מופתעים, כועסים, מנסים לפענח את הסיבה ומתביישים לספר לחבריהם. הם חולמים שיצליחו לחבר בין ההורים מחדש; בולשים אחרי אבא ומתמודדים עם המתח של אמא. אבא מנסה לפצות אותם ומביא כלב לביתו החדש, אבל אלון מתקשה להסתגל. הוא דואג ומרגיש שהעולם המוּכּר שלו התערער ונשבר. סיפור אמין וכן, המשקף את הרגשות המורכבים והכואבים שעוברים ילדים שהוריהם מחליטים להיפרד ולהתגרש. הספר זכה בפרס אקו“ם לספרות ילדים ונוער 2015. מנימוקי השופטות: “הספר הכתוב באמינות ובכנות מזווית ראייתו של מתבגר, מתאר את השפעת הפרידה של ההורים על ילדים ועל הורים ובוחן את האפשרות לשמור על לכידוּת המשפחה, למרות הקושי." ציפי גון-גרוס סופרת, פסיכולוגית קלינית-חינוכית, עורכת ומגישת “ספרים, רבותי ספרים” בגלי צה”ל. זוכת פרס רה“מ לסופרים עבריים לשנת 2014. זכתה בפרס אקו“ם לספרות ילדים ונוער פעמיים: בשנת 2008 על ספרה אף פעם לא מלכה (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ובשנת 2015 על ספרה פעם היינו משפחה (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מבין ספריה: יש רגעים שאני לא חושבת עליך, הסוד של מיכל, כבר לא ילדה של אף אחד (רומן אוטוביוגרפי). שניים מספריה עובדו להצגת יחיד. ציפי גון-גרוס מצליחה לתאר באופן אמין ונוגע את העולם השברירי והמשתנה של משפחה, מרגע שאבא ואמא מחליטים להיפרד. היא משרטטת בקול רגיש ואותנטי את התהליך שעוברים אלון ומיתי אחותו בשנה הקשה בחייהם, את הכעס, התקוות, ערעור הביטחון וגם את החלומות והרגעים המצחיקים. צרויה שלו גירושים, למרות השכיחות הרבה שלהם, הם תמיד טלטלה כואבת לילדים. חורבן הבית, לפחות לזמן מה. ציפי גון-גרוס מצליחה ברגישותה הפסיכולוגית ובכישרונה הספרותי ובלי שמץ דידקטיות, להביא באופן משכנע את קולם של אלון ושל מיתי, אחותו, מרגע שהתבשרו על החלטת ההורים. את הניסיון להבין מה קרה, את הקושי לספר לחברים, את החלומות שיצליחו לחבר ביניהם ואת דרכי התמודדות שלהם. ספר חשוב להורים ולילדים . ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית-חינוכית...