ג'יובני אפיסקופו מספר את קורות חייו בצורת וידוי מזעזע [אם תרצו: חקירה משטרתית] ומרתק. מסיפורו עולה לעיני הקורא דמות טראגית של אדם - עלוב, אוהב, חלש, מיוסר - המגיע עד מעשה רצח. המשפט הפותח: "אם כן, אתה חפץ לדעת... מה חפצת לדעת, אדוני? מה עלי להגיד לך? מה? הוי, הכול! מן הצורך, איפוא, שאספר לך הכול, מן ההתחלה."...

הרומן ג'ובאני אפיסקופו, ספרו השני של ד'אנונציו, ראה אור לראשונה ב־1892 בהיות מחברו בן 29. ג'ובאני אפיסקופו, פקיד רומאי אפור ותמים, מנהל חיים משעממים ואחרי העבודה במשרד מנסה לבדר את עצמו בחברת עמיתיו בסעודת ערב הנערכת מדי ערב בפנסיון שבו מתגוררים כולם. באחת מן הארוחות האלה הוא פוגש במלצרית צעירה ומושכת, ג'ינברה, ומתאהב בה. זוהי נקודת מפנה גורלית בחייו. אהבה זו תערער את עולמו לבלי הכר ותוביל אותו, שלב אחר שלב, למעשה הסופי, לקיצוני שבפשעים. ד'אנונציו, שאינו "מתחרה" בדוסטויבסקי, מנסה לנתח פשע במצבו ההיולי ועושה זאת בלא טרנספוזיציה ספרותית. הוא לא נכנס לנפש גיבורו האנטי־גיבור אלא מספר את הסיפור מנקודת מבטו הבלעדית בווידוי ארוך שבו הוא מיידע אותנו בנסיבות שהביאו אותו למעשה הסופי והנורא. ג'ובאני אפיסקופו המתוודה אינו מצטדק ואינו מתחרט אלא מתאר בלבד את מה שהוא מכנה "העובדות". הוא אינו מצפה לחמלה או להבנת מעשהו, ואף מטיל ספק בעצם יכולתנו להבין את פשר ההשפלה האנושית שחווה....

מתוך הספר:"אם כן, דמוקרטיה אינה אלא סדרה של מאבקי אגו הבלותיים, המתבססים על שחיקה שיטתית של כל צורות העליונוּת הלגיטימיוֹת והמוּכּרוֹת. דמוקרטיה היא ניצחונם של הבורגנים, של חסרי התרבות, של הצבועים, של הנאדות הנפוחים, של הטרחנים המתחזים לידענים, של הטיפשים הסבורים כי הם שקולים לגאונים, של כל סוגי הבינוניות והשִפלות. בעוד שהטבע נוטה ליצור אינספור הבדלים, הדמוקרטיה נוטה להפוך את כל בני האדם לשווים ולהטביע בכל נפש ונפש תג מדויק, כבמכשיר חברתי – לייצר ראשים אנושיים כפי שמייצרים ראשי סיכות. היא אינה מביאה בחשבון את הפעילות האישית, את האנרגיה הספונטנית והחופשית, את האדם הכּן והחיוני, אלא מסתפקת בנוסחה מופשטת. הדמוקרטיה מביאה בחשבון אך ורק את הכוחות המולקולאריים ופעולת ההמונים, כדי ליצור תנועה במסגרת המדינה. אך מקרביהּ העכורים של הדמוקרטיה נולד רודן איום בהרבה מאלה שהיא הפילה."...