הספר שלפנינו הוא המחקר ההיסטורי הראשון על דמותה של צביה לובטקין, אחת הדמויות הבולטות והמרשימות ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית: לוחמת ומנהיגה רבת תעוזה והשראה במחתרת החלוצית בשטחי ברית המועצות, בתקופת השואה בוורשה, ולאחר שעלתה לארץ והיתה בין מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, בו היתה חברה עד יום מותה. אישיותה של צביה התגבשה בנעוריה בעיירת הולדתה ביטן, כיום בבֶּלַרוּס. היא החלה להתבלט בקיבוצי ההכשרה של תנועתה, 'פרייהייט-דרור', והפכה בכורח הנסיבות לדמות מרכזית בתנועתה, היתה בין מנהיגי מרד גטו ורשה, שותפה לקבלת ההחלטות באי"ל - הארגון היהודי הלוחם, ומעין 'אחות גדולה' לחניכים וללוחמים. כבר בתקופה זו, וגם בהמשך, התעלמה צביה מן 'האני' הפרטי שלה והתמסרה התמסרות מלאה ל'אנחנו': חניכיה וחבריה לדרך, בתנועתה - 'הקיבוץ המאוחד', ובקיבוץ שבו חיה. מנהיגותה בתנועה, השתתפותה במרד גטו ורשה ואחריו במרד הפולני, ומאוחר יותר פעילותה בקרב שארית הפליטה, עצבו אותה כדמות ייחודית שהקרינה על כל סובביה ומכריה. כשם שהשכילה להתמודד עם עבר קשה מנשוא, שהציב בפניה "חשבון חיים נוקב", כך נרתמה בהמשך להגשמתם המלאה של חיי חלוציות ובנייה בארץ ישראל. אף שניחנה באישיות ממגנֶטת וכריזמטית, הקפידה כל חייה על פשטות הליכות וצניעות מחמירה, ולא בכדי נשאו אליה רבים את עיניהם, בכל תחנות חייה, עד כי הפכה במידה מסוימת לדמות שהיא סמל ומופת. "ספרה של ד"ר בלה גוטרמן הוא הישג בעל משמעות רבה בספרות העוסקת בתקופת השואה. בעבודתה היסודית לא הסתפקה המחברת בתיאור תפקידה במרד הגטו, וכללה בה ניתוח יסודי של הדמות ודרכה בחיים [...] הדרך בה מציגה בלה גוטרמן מאורעות, בלי סופרלטיבים, מחזירה את הפעילות של צביה כמחייה ומבצעת את התפקידים בפרשה היסטורית כואבת וייחודית". פרופ' ישראל גוטמן, יד ושם "... מתוך כל המקורות עולה דמותה הייחודית של צביה, מיוחדת ופשוטה כאחת, בת העם, כפי שהגדירה את עצמה, גם בשר ודם וגם סמל, שבלה גוטרמן הצליחה להעמיד ולשרטט בכישרון ובכתיבה קולחת". פרופ' דינה פורת, אוניברסיטת תל אביב "יש לקבל בברכה את הביוגרפיה הזאת, הכתובה היטב [...] הספר מציג תמונה בהירה של האשה המדהימה הזאת ושל התפקיד שמילאה, הן בפולין והן בישראל, ויהפוך לעבודת יסוד על הנושא". פרופ' אנתוני פולונסקי, אוניברסיטת ברנדייס...

הספר דן בסוגיית ניצול היהודים בעבודת כפייה בגרמניה. מחנות הכפייה היו חלק ממערכת מחנות המשנה של מחנה הריכוז גרוס-רוזן ונכלאו בהם יהודים מפולין, מהונגריה וממדינות אירופה המערבית. האסירים היהודים שנלקחו מפתחי תאי הגזים והובלו לעבוד בעבור תעשיית החימוש הגרמנית היו האחרונים לשחרור. בספר נפרסת תמונה רחבה של חיי היהודים במחנות לגברים ולנשים, התמודדותם היום-יומית ופעילותם הרוחנית. ...

לרגל 60 שנה ל"יד ושם", רואה אור האלבום "ונתתי להם יד ושם" , הסוקר בקצרה, עשור אחר עשור את כברת הדרך הארוכה שעשה הרעיון להנציח את זכרם של קרבנות השואה ולהקים את רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. חזונו של אדם ששמו אינו מוכר בציבור – מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק – הוא שהניע את הפעולה להקמתו של מפעל הנצחה בארץ-ישראל לקרבנות השואה. בכך הקדים שנהבי את הממסד הציוני בארץ ובעולם, שכן הוא העלה את הצעתו כבר באוגוסט 1942, בשעה שגרמניה הנאצית הוציאה אל הפועל את הפתרון הסופי של השאלה היהודית, ומאות אלפי יהודים הובלו בטרנספורטים מזרחה אל מחנות ההשמדה. שנהבי הקיבוצניק הוא האיש שהגה ודחף להקמת רשות "יד ושם", המציינת השנה מלאת 60 שנה לקבלת "חוק יד ושם" בכנסת ישראל. אולם "מפעל יד ושם" מציין למעשה 71 שנים של עשייה להנצחת זיכרון השואה. האלבום "ונתתי להם יד ושם – 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך" סוקר בקצרה את כברת הדרך הארוכה מאז נהגה הרעיון ועד להיותו כיום קמפוס, התורם גישה מחקרית מקורית, מאגרי מידע עצומים ודרכי הוראה להבנת המורכבות של נושא השואה ומשתף בכך תלמידים ומורים מהארץ וממדינות רבות בעולם, הרואים בו מרכז שיביא לדורות הבאים סולם ערכי מוסר קוסמופוליטיים ויחנכם לשאוף ולפעול לקיומו של עולם מתוקן ונקי משנאה ודעות קדומות. "השואה אינה אסון של העם היהודי בלבד, אלא אסון של האנושות כולה" ( מורה מסין ) "יד ושם הוא המוסד החשוב ביותר להנצחת השואה... ומוכר בכל העולם כאוטוריטה בנושא השואה..." ( הבמאי סטיבן שפילברג ) "יד ושם" בשנתו השישים אינו מוזאון בלבד, ואין הוא מוסד מחקר בלבד. הוא כולל בתחומיו פעילות הנצחה, מכון מחקר, ארכיון הגדול בתחומו, ספרייה מקיפה, מרכז צפייה ייחודי, שבו מרוכזים כל הסרטים שהופקו בנושא, בית ספר מרכזי להוראת השואה, בית כנסת ומכלול של מוזאונים: מוזאון היסטורי, מוזאון לאמנות השואה וביתן לתערוכות מתחלפות. "אין יד ושם אומר לחתום זיכרון, כי אם לשים לו ראשית. דורנו, על אנשי הרוח שבקרבו, ייתן ליד ושם את אשר יוכל לתת. הדורות הבאים יוסיפו על אלה משאר רוחם" ( נשיא המדינה שמעון פרס ) "מה שעשיתם עד כה, ומה שאתם עושים כיום ותעשו בעתיד, הוא שירות גדול לעם ישראל ולאנושות" ( ראש הממשלה יצחק רבין ) האלבום בנוי פרקים – פרקים הסוקרים את שבעת העשורים של הגשמת החזון. שנות הארבעים- החזון של שנהבי, שהחלו עם אימוץ הרעיון על ידי הוועד הציוני תחת מנהיגותו של פרופ' חיים ויצמן, ימי מלחמת העצמאות שקטעו את הפעילות (סיפור הקרב על הר הזיכרון שבו לחמה "פלוגת יהונתן". שנות החמישים – מ"ממפעל לרשות ממלכתית - לאחר הקמת המדינה עברה הפעילות לממשלת ישראל ולכנסת, ונתקבל "חוק יד ושם". שנות השישים – "בסימן משפט אייכמן" שבו מילא "יד ושם" מקום מרכזי בהעמדת תיעוד חשוב לרשות משטרת ישראל. שנות השבעים – בסימן של בנייה והתרחבות, אולם במצב מתמיד של חוסר תקציבים וחשש מסגירת המוסד. ל"יד ושם" מגיע ד"ר יצחק ארד, פרטיזן ניצול שואה, המתמנה ליו"ר ההנהלה. מוקמים "עמוד הגבורה", אנדרטת גטו ורשה של האמן נתן רפפורט ונבנה היכל השמות שבו מרוכזים שמות קרבנות השואה שהוחל באיסופם מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. שנות השמונים - בסימן הידוק הקשר עם תפוצות העם היהודי – נבנית בקעת הקהילות ואנדרטת "יד לילד היהודי", נערכים כנסי מחקר בין-לאומיים ונמשך מפעל ההכרה בחסידי אומות העולם. מונהג נוהל "לכל איש יש שם". שנות התשעים – חזון הקמפוס – אבנר שלו מתמנה ליו"ר ההנהלה, והוא יוזם את "תכנית 2001" להקמת הקמפוס על הר הזיכרון. בשנות התשעים יוזם "יד ושם" את מחשוב הרשות, של אוצרות הידע המצויים בה (ארכיון, ספרייה, מחקר, קולנוע ועוד), טקסי יום הזיכרון מקבלים את הצביון הנהוג כיום ומוקם בית הספר הבינלאומי להוראת השואה שמטרתו לא רק ללמד שואה אלא לחנך להבנת השלכותיה ומשמעותה בעולמנו. שנות האלפיים – "יד ושם" חונך את המכלול המוזאוני והופך למרכז עולמי ומוקד הזדהות. "אין לי ספק שאת כוחו המעצב, המעצים והמחשל של זיכרון השואה לאורך השנים – במדינת ישראל, בעם היהודי וברחבי העולם – אפשר לייחס במידה רבה לתרומה הייחודית של יד ושם". ( אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם )...