בספרו מבקש פרופ' פנחס שיפמן להפיל את המחיצות שבין המערכת ההלכתית לזו המשפטית-מוסרית ולהצביע על הזיקות העמוקות בין השתיים. באמצעות עיון בסוגיות הנוגעות לחיי המשפחה, עומד שיפמן על המתח הגואה בישראל בין שתי השפות הללו. מתח זה מיסב נזק רב למערכת הדתית, בין היתר משום שהוא מאפשר התעלמות מן הבעיות המוסריות הקיימות בשיח ההלכתי
ספרו של פרופ' פנחס שיפמן בוחן מחדש את התפר העדין והמורכב שבין עולם ההלכה לבין מערכת המשפט האזרחית והערכים המוסריים עליהם היא מושתתת. הרקע לספר הוא הגישה הרווחת בשיח הישראלי, הרואה חיץ בלתי עביר בין השפה ההלכתית-דתית לבין זו האזרחית-מוסרית, ותופסת את היחסים ביניהן כיחסי מאבק והתגוששות תמידיים. אחת ההשלכות של גישה זו היא שבדיונים מוסריים "חילוניים" קולן של הדת וההלכה אינו נשמע, ובמקביל מתמוגג תפקידם של ערכים מוסריים בעיצוב התודעה הדתית.
שיפמן יוצא בספרו כנגד תפיסה רווחת זו, משרטט בהרחבה את יחסי הזיקה ההדדיים בין שתי המערכות השונות ובוחן את השפעתם על העולם ההלכתי. לטענתו, תנאי לקיומה החי של ההלכה היהודית הוא היכולת לבקר באופן מתמיד את הדרכים בהן היא מיושמת במציאות משתנה; אחד המכשולים המסכנים את עתידה של ההלכה הוא הניסיון להגן עליה מפני ביקורת מוסרית, בין השאר באמצעות יצירת מחיצה בין דת למוסר, כאילו היו אלו שתי רשויות נפרדות העוינות זו את זו. שיפמן מראה כי התפיסה הרואה את השיפוט המוסרי כמיותר בהכרעות ההלכתיות נוצרה תוך כדי תיאור איש ההלכה ככפוף למסקנות חד-משמעיות הנובעות מן המקורות ההלכתיים, ללא כל אפשרות להפעלת שיקול דעת מוסרי מצדו. למעשה, תיאור זה רק מכסה על שיפוטים ערכיים בעייתיים מבחינה מוסרית הקיימים בעולם הפסיקה, וזאת באמצעות שכבה עבה של הנמקות טכניות־הלכתיות.
...
