דרגש ליד דרגש. כתף ליד כתף. הן כאבו את האובדן המר, את העלבון הצורב, את האימה, את החרדה ואת הפחד. הנשים שחיו את המוות ושרדו את הסיוט.הנשים ששרדו את אושוויץ. כיצד הצליחו הנשים לשמור על צלם אנוש למרות התנאים המחרידים? אילו יחסים נרקמו בין הנפשות הקרועות שהגיעו למחנה מכל קצווי אירופה? כיצד שמרו על גחלת החיים, רבבות הנשים שהועמסו על הקרונות ונשלחו לאושוויץ, אימהות שנקרעו באכזריות מילדיהן הרכים, נשים שהופרדו בכוח מבני זוגן ונערות שחוו את ניצני נשיותן תחת איום הרובים. סיפורה האוטוביוגרפי של ג'וליאנה טדסקי, שחוותה את הסיוט הנורא, מזמן לקורא את ההזדמנות להתבונן על אושוויץ מבפנים, דרך עיניה של אישה צעירה שבוקר אחד נקרעה מזרועות ילדיה ונלקחה יחד עם בעלה מביתה אל הלא נודע. "בתי הבקטנה היתה בעריסה, ורדרדה משינה, מבטה קורן... חדר השינה היה עדיין חשוך, על שמשתו האטומה, המוארת באור המסדרון, נראו צלליות של כובעי מצחייה של אנשי הס"ס...". ממחנה אושוויץ בירקנאו נותרו מבנים, נותר אתר, נותר מקום ונותרו הסיפורים שחיים בליבם של השרידים. ג'וליאנה טדסקי שרדה, והיא מספרת....