בשרות כפוי טובה או נחישות ושכרה הינו ספר אוטוביוגרפי אותנטי החושף בפני הקורא חוויות דרמטיות של אחד מטובי בני דור תש"ח, מאלה שתרומתם כמעט ואינה מוכרת לציבור הרחב ועם זאת הטביעו את חותמם על ארועים ומאבקים בהם השתתפו, ואשר הפכו עם הימים לחלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. בספר זה מנציח המחבר תקופות סוערות בנערותו וצעירותו: שרותו באצ"ל בתל - אביב ובהכשרת הפלמ"ח בבית הערבה וחוויותיו במלחמת השחרור ואחריה. נמצא בין פרקי הספר הרבה פכים אנושיים וחברתיים שבמרכזם שני ארועים טראומתיים שארעו למחבר - האחד בתקופת ההכשרה והשני בקורס קצינים בחיל האויר. ארועים אלה הותירו בו צלקת נפשית עמוקה, והובילו אותו לכתוב ספר זה. הספר שלפנינו הינו מסמך חשוב ורלוונטי בעיקר בשל יכולתו של המחבר לשחזר באמינות תקופה שלמה, תקופת המלחמה להקמת המדינה ולביסוסה. גם העובדה שמשה לרר נמנה עם הנערים המעטים שנרתמו הן לאצ"ל והן ל"הגנה" והיותו מראשוני חיל האוויר, הופכת את סיפורו האישי למסמך מרתק, החורג מרשות היחיד. בתאוריו מאפשר המחבר לקורא בן זמננו, לראות במבט קרוב את הארועים הדרמטיים והיחודיים של אותם הימים....

"שר החינוך, התרבות והספורט מבקש לדבר אתך", נאמר לי בשעת צהריים ביום רביעי כ'ה בטבת תשנ"ט, 13 בינואר 1999 . מה ששמעתי כעבור דקות אחדות הוא מעין סיכום של מסכת של עשייה המשתרעת על פני 65 שנים. "אגי שמח להודיעך על ההחלטה ,של ועדת השופטים להעניק לד את פרס ישראל לשנת תשנ"ט בתחום הספורט ותרבות הגוף", אמר לי כבוד. השר, הרב יצחק לוי. ההתרגשות אחזה בי. ליפה, האשה שאתי, אמרתי: "הפרס הוא שלך, על שהחזקת מעמד במחיצתי במשך שנים כה רבות". נישאנו ב1950 - ומאז ידעה יפה לבית קצורין כדורסל ללא הפסקה. גידלה את שני בנינו, דב ואלדר. דאגה לבית, למשפחה ולכל השאר והותירה אותי חופשי לעסוק בהוראה, לחשוב כדורסל, ולהגיע לשיאים שרק מעטים זוכים להגיע אליהם. הראשונים להתבשר על דבר הזכייה בפרס ישראל, בשיתוף עם אסתר שחמורוב - רוט, מלכת הספורט הישראלי בכל הזמנים, היו בני דובי ואלדר. שניהם היו ספורטאים. דובי, הנושא את שם אבי עליו השלום, שיחק תחת ידי במכבי תל - אביב ואלדר החל דרכו באיגוד שופטי הכדורסל. גס מהם לא יכולתי אלא לשמוע את שתי המלים: "מגיע לך"....