נילי דגן

נילי דגן

סופרת

נילי דגן (1953) משוררת ישראלית ויזמת פרויקטים לשירה, המשתפת פעולה עם יוצרים, משוררים, מוזיקאים, שחקנים, צלמים ואמנים פלסטיים.
בשנת 2012 הקימה דגן את האתר של נילי דגן המוקדש לשירה ישראלית עכשווית במסגרתו יזמה את סופ"ש שירה, במת שירה מרכזית באתר, המהווה אנתולוגיה רחבה, מקיפה ומגוונת לשירתם של משוררים צעירים וותיקים כאחד.
עם קרוב לשישים אלף כניסות, נכון לתחילת 2013, הפך האתר למקום עדכני לצריכת שירה ברשת, המאפשר לקהל הקוראים להתרשם משירה באמצעים אינטראקטיביים ולנוחיותם אינדקס המאגד עד כה כמאה וחמישים משוררים המתארחים באתר.


שיתוף פעולה בין האתר של נילי דגן למדורי הספרות בעתונות הכתובה, הוליד מדור חדש בכתב העת "עיתון 77" – מבחר מסופ"ש שירה.
בשנת 2011 יזמה את פרס פסח מילין ז"ל, תחרות שירה למשוררים בראשית דרכם המתקיימת בחסות איגוד כללי של סופרים בישראל.
דגן החלה לכתוב שירה בשנת 2005, שיריה פורסמו במוספים ספרותיים ובכתבי עת: "ידיעות אחרונות", עיתון "הארץ", "ישראל היום", "מאזניים", "שבו", "גג", ו"עיתון 77".
ספר שיריה הראשון "בכל אדם יש ארבעה בנים" – פרויקט אמנותי ייחודי בארבעה ממדים: שירה, תרגום, מוסיקה וקריאה בליווי תקליטורים בהפקת דודו אלהרר – ראה אור בעברית ובאנגלית בהוצאת "אבן חושן" 2008.
הספר הופיע גם במהדורה מצומצמת עם מגזרת המתכת "רביעייה" מאת דוד גרשטיין בעיצוב עידו אגסי. היצירה נבחרה להיות מוצגת בין ספרי האמן המיוחדים בשדרת מעצבי הספרים של יריד הספרים ה-60 בפרנקפורט, אוקטובר 2008.
בספר שיריה השני "מאחורי המלחמה רואים את הים" משתפת דגן פעולה עם הצלם גדי דגון ביצירת השתקפות כפולה של מושאי שיריה. שירתה מצלמת פיסות מציאות ומתרגמת אותן מבלי משים לאירועים בעלי משמעות. מלחמה, אבדן, מחלה, ידידות, נסיעה, היזכרות, עליצות החיים. הספר ראה אור בהוצאת "אבן חושן" 2010.


אתר אינטרנט: האתר של נילי דגן
1.
2.
לא מתקרבת לתחנה המרכזית הוא ספר שירים חדש מאת נילי דגן בהוצאת אבן חושן, 2013. כותרתו המעורבת – לא מתקרבת / אך גם לא מתרחקת – מעיד על אופיו המעורב של הספר המהלך בין רשויות: רשות הרבים ("עיר האהלים נדדה דרומה") שלא נעדר ממנה הד לאירועי הזמנים האחרונים. רשות היחיד ("הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב") שעניינה מחלה, משפחה, אהבה. ושירים מרשות אחרת ("סן וינצ'נזו") רשמי מסע ופנטזיה. באופן לא לגמרי מקרי, נמצא בשער הראשון גם שיר שכותרתו 'יש עתיד' שנולד זמן רב לפני הבחירות האחרונות, לפני כשנה, אך קלט כנראה את מה שכבר ריחף באוויר. "בספר שיריה השלישי לא מתקרבת לתחנה המרכזית מאתרת דגן את הסדקים שבקיום, רגעים שבירים בחיים, נראים ושאינם נראים, אלה החולפים כהרף עין ואלה העתידים להשאיר בקיעים. כל זאת בלשון משוחררת בלתי כבולה, בהומור ובאירוניה דקה". (עמוס לויתן) "אין ספק שלמחברת יש כאן יכולת שירית הבוראת תמונות שיר יפות, מטאפורות מרשימות והתנסחות, שתורמות לשיריה את מרחב הבשלות ומרחיבות את החוויה העולה מהם" (אשר רייך) קדמו לו הספרים: מאחורי המלחמה רואים את הים (2010) , בכל אדם יש ארבעה בנים (2008) בהוצאת אבן חושן. השיר שעל שמו קרוי הספר לא מתקרבת לתחנה המרכזית מעיד על גישתה המורכבת של הכותבת לבעיית הזרים. מצד אחד הזר חסר הפנים, השרוי בצל, מאיים כביכול על קיומנו, מצד שני כאשר פניו נחשפות מתוך מגע קרוב עמו, הן מתגלות בכל אנושיותן, ואף מעוררות רגש עמוק של קרבה והזדהות. ...

3.
שירתה של נילי דגן מצלמת פיסות מציאות ומתרגמת אותן מבלי משים לכאורה לאירועים בעלי משמעות. מלחמה, אבדן, מחלה, ידידות, נסיעה, היזכרות, עליצות החיים. חיבורה למצלמה של ממש הוא כמעט עניין מתבקש מאליו. בספרה השני 'מאחורי המלחמה רואים את הים' (אבן חושן 2010) היא משתפת פעולה עם הצלם גדי דגון ביצירת השתקפות כפולה של מושאי שיריה. בכך היא ממשיכה דרך שהתהוותה בספרה הראשון 'בכל אדם יש ארבעה בנים' (אבן חושן 2008) שבו שיתפה פעולה עם מוסיקאים, שחקנים ואמנים פלסטיים בפרויקט ייחודי שכלל ספר, תקליטור ומיצג אמנותי. שירתה חורגת מגבולות עצמה כדי לגעת באמנויות אחרות וכדי להגיע לקהלים רחבים ומגוונים. זוהי שירה מעורבת בנושאיה ובטכניקה שלה, המרחיבה את גבולות החוויה האמנותית שהיא מעניקה לקוראיה....

4.
קשה לתאר היום איך נראו החיים אז. החברה היתה קטנה, כולם הכירו את כולם ואנשים לא נעלו דלתות. החיים הפשוטים סבבו סביב מעשה מרכזי אחד, ואף הילדים נמצאו בליבה של הרפתקה מרתקת – הקמת המדינה. הספר משלב את ילדותה של נילי דגן עם ההיסטוריה של ראשית המדינה – תקופה של פשטות, צניעות וחלוציות. רסיסים מן התקופה ההיא שזורים בשירים וסיפורים מהמשק של סבה, מהקירבה לבעלי החיים, לשדות, לטבע ולעונות השנה. "ילדה של פעם" הוא ספר שיריה הראשון לילדים של נילי דגן והוא מלווה בתמונות מאלבומי משפחתה. שירים מתוך הספר הולחנו ועובדו ע"י המוזיקאי רמי שולר, זוכה פרס ראש הממשלה להלחנה 2012. "ילדה של פעם הוא ספר של בית, של משפחה. הגדולים יקראו בו וייזכרו בחוויות הקטנות כילדים של פעם, והילדים יישבו להם עם סבתא וסבא או עם אימא ואבא וייהנו מהחוויה המשותפת. במהלך הקריאה יכולים המבוגרים להוסיף ולספר מזיכרונות העבר, ולאפשר לילדים לשאול שאלות לפני שיהיה מאוחר. לשירים הקצרים יש יתרון בתמצות החוויה ובחיבור בין מה שעשו פעם לבין מה שילדים עושים היום ובהקשר זה אין תחליף לסיפור האישי כפי שהוא מציץ אלינו מבין הדפים. כך מעבירים תרבות." פנינה פרנקל, ד"ר לפסיכולוגיה התפתחותית חינוכית ...

5.
6.
"גַּם אַתָּה מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם כְּמוֹ נָע עַל חֶבֶל דַּק?" שואלת נילי דגן, ומובילה אותנו על פני החבל המתוח של הלא־ידוע בספר שיריה החדש, עד שאלמד לעוף. היחס בין כותרת הספר לשירים הוא יחס של הומור אירוני: זהו ספר מסע בין נופים ותרבויות, אך בו בזמן גם מסע דרך רגשות, זוגיות ואף אירועים פוליטיים. המינימליזם של דגן, המגיע למיצויו בשירי ההייקו שלה, שורה על הספר כולו, והטון השירי שלה נאמן תמיד לרגיסטר הרגשי של תכניו. שפת שיריה קשובה להדהודי הקול ומשמעיו, ועם זאת היא שפה שאינה מתמלצת. גם כשדגן אינטימית או חושפת כאבים, היא עדיין קונקרטית, ישירה, ומספרת: "אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה / כְּשְֶׁנִּשְבַּר לבִֵּנוּ בְּאַהֲבָה / נִשְׁאַרְנוּ זָרִים"? כתיבתה היא כתיבה מתבוננת, רצופת תובנות, אבל לעולם לא מרוחקת. דגן מעלה לעיני הקורא את מראות המסע כמטפורות חיות לעונות ולמזגים של נפש האדם: המגע המרגש שלה עם הטבע – הים, הציפורים, הפרחים והאור – הוא מגע גואל, מגע שדרכו היא מחברת אותנו אל חופש חדש, אל יופי חדש ואל אהבה חדשה. עד שאלמד לעוף נקרא כספר מסעות בעולם החיצוני והפנימי, יומן נפש הנוגע בנפש, ספר של אלכימיה; ומתוך כך גם חוויית הקריאה בו היא כמין מעבר מזכך בכור המצרף של החיים. מעברים אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה נִשְׁאַרְנוּ זָרִים. וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כָּאן וְאַתָּה בְּעִיר רְחוֹקָה, אֲנִי עוֹבֶרֶת דַּרְכְּךָ טוֹפַחַת עַל הַכָּרִית מְיַשֶּׁרֶת שְׂמִיכָה מַשְׁגִּיחָה שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח לִשְׁתּוֹת. מַטָּה אֹזֶן לִנְשִׁימוֹתֶיךָ סוֹגְרוֹת וּפוֹתְחוֹת גַּעְגּוּעַ וְעוֹד גַּעְגּוּעַ ...


ספר מקסים. כותבת נהדר פשוט מהלב, המתנה האולטימטיבית לכל אחד ואחת... ויש גם דיסק נעים מאוד ומרגש! אהבתי מאוד. ... המשך לקרוא





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ