כאשר הגעתי למדרגה האחרונה, נשמתי נשימות ארוכות והלכתי לראות היכן אריאל. ראיתי אותה שוכבת על הצד בתנוחת עובר. ליבי החסיר פעימה. כאב לא מוכר הכה בחזה. אם אלה שעותיי האחרונות איתה, חשבתי, אני רוצה שהם יהיו בידיי..." כך, במספר מצומצם של מילים, שהן כמו רקמת תחרה עדינה, מגוללת איילה אריאב דרמה גדולה. סיפור שיש בו פחד, כאב משתק ואימה, אבל גם תחושת רווח והצלה גדולה. סיפור שמלמד אותנו דבר או שניים על המושג השביר והפגיע שנקרא "חיים" ובעיקר סיפור על אנשים שהמגע והקשר איתם הוא לפעמים כמו "ליטוף של מלאכים...