*ספר זה הוא ניסיון לתאר את פניה המגוונות של הטראומה ואת האופן שבו היא מפרקת ומעצבת את התרבות: מעקדת יצחק ועד מלחמת וייטנאם, משֹרה אימנו ועד מרגריטה של בולגקוב, מהנס של תומאס מאן ועד דניאל של מישל וולבק, מקפקא ועד מאיר אריאל, מניטשה ועד מועדון קרב. הספר מציע אפוא קריאה חדשה בטקסטים קנוניים וזאת במטרה לחשוף את הממד הטראומטי והפוסט-טראומטי בתרבות: ספרות,קולנוע ומוסיקה עומדים בלב הדיון. בספר שמונה מסות, בכול אחת נחשף צד הקושר בין תרבות לטראומה: ההשתוקקות לעקוד ולהיעקד, המסלול האפוקליפטי של האדם הפוסט-טראומטי, הצורך לרצוח על מנת ליצור היסטוריה חדשה, תחושת הזוהמה והזרות הטוטאלית, הגוף הדחוי שהטראומה מקועקעת בו, העדר האֵם, הקשר הייחודי בין לוחמים שיצאו מדעתם, מוסיקת טכנו כשפת הטראומה וכדרך לריפוי, רוק ישראלי כביטוי של הציוני שמצא עצמו בשדות זרים. המסקנה בספר מזעזעת אפילו את הכותב עצמו: אנחנו חיים בסוף עידן האנושיות, על החולי שבה, תמה. בקרוב, ילדינו לא יעברו את מבחן טיורינג. יוחאי עתריה הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית בחוג לפילוסופיה של המדע​​. יוחאי כתב מספר מאמרים בכתבי עת שונים בנושא הטראומה - בעיקר על הקשר שבין תחושת העצמי לגוף בזמן החוויה בזמן החוויה הטראומטית. ערך יחד עם פרופ' שמיר וד"ר נגיד את הספר "קפקא פרספקטיבות חדשות". עורך יחד עם פרופ' יובל נריה,פרופ' חביבה פדיה וד"ר דוד גורביץ' ספר שעוסק בקשר שבין תרבות וטראומ​​ה​....

אל פרימו לוי ואל ק.צטניק, מהדמויות הבולטות ביותר בשיח השואה בארץ, מתייחסים בדרך כלל כאל שני הפכים גמורים: בעוד לוי כותב באופן שקול ומודע, משחזר ק.צטניק בכתיבתו את הטראומה. בספר שלפניכם מראה פרופ' יוחאי עתריה שתפיסה זו מוטעית מהיסוד, ושהקרבה בין פרימו לוי וק.צטניק גדולה בהרבה מכפי שאפשר לשער. עתריה מציע שכדי להבין טוב יותר את עולמם של הקורבנות ושל הניצולים עלינו לאחוז בשתי נקודות המבט: בעוד האחיזה בלוי, בזמן שקוראים בק.צטניק, מאפשרת לנו לשמור על עוגן בזמן הקריסה החוזרת ונשנית, האחיזה בק.צטניק, בשעה שקוראים בלוי, מאפשרת לנו להרגיש בתהומות הפעורות מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים. היכולת של עתריה לאחוז בשתי נקודות המבט ולנוע ביניהן מאפשרת לו להגיע לתובנות עומק חדשות על עולמו של הקורבן ולזעזע מהיסוד את מה שנתפס כבר עשרות שנים כמובן מאליו. הספר מכיל קטעים מספריהם של לוי וק.צטניק, נוסף על קטעי מחקר ועדויות; כל אלה נארגים בכתיבתו המדויקת של עתריה ליצירה מטלטלת שיש בה בשורה של ממש....

מרשתות מחשב אינטליגנטיות ועד לזומבים חסרי מוח, מגלמים בשר ודם ועד לתבונה מלאכותית, מפחד מוות ועד חיי נצח: גבולותיו של העולם הפוסט־אנושי הולכים ומתרחבים כל העת, משתרעים הרחק מעבר לערבות הקרח בהן נדדה המפלצת של פרנקנשטיין, אל עמק המוזרות ומעבר לו. אף שהמונח "פוסט־אנושי" חדר למחזור הדם של השיח התרבותי והאקדמי בשנים האחרונות, הניסיון לעמוד על מקורו, משמעותו והשפעותיו מניב תוצאות מרתקות. לרעיון הפוסט־אנושיות יש היסטוריה ארוכה ועתיד מורכב, הרבה מעבר לשילוב של אדם־מכונה או להפיכת בני האדם לגיבורי־על. לא ניתן להגדיר את האדם הפוסט־אנושי רק במונחי העל־אדם נוסח ניטשה, והאדם הפוסט־אנושי הוא לא רק תוצאה של התפתחות טכנולוגית; האדם הפוסט־אנושי הוא אנחנו. בספר זה מבקשים כותבות וכותבים מתחומי האקדמיה, התרבות והספרות לענות על השאלות הללו, אם באמצעות סרטי מדע בדיוני, פסיכדליה, התפתחויות רלוונטיות בתחומי המדעים, חוויות שבי מצמררות, הטבח השיטתי בבעלי חיים ועוד. כל אחד ואחת מהם שואל שאלת יסוד דומה – מהי פוסט־אנושיות והאם היא כבר חלק מהתרבות שלנו? כל אחד ואחת מהם מציע תשובה מעוררת השתאות. התוצאה היא ספקטקל רבגוני שפורש עולם ומלואו, פוער סדקים באקסיומות ובתפיסות קיימות מחד, ומאידך משרטט מגמות ותרחישים מופלאים ומצמררים, שחלקם כבר מתרחשים לנגד עינינו....

2001: אודיסאה בחלל היא יצירה משותפת של הבמאי סטנלי קובריק (1999-1928) ושל סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק (2008-1917), שני יוצרים משפיעים מהמאה העשרים. אלפי סרטים יצאו לאקרנים מאז 1968 ועד היום, אולם רובם נשכחו, ואילו 2001 : אודיסאה בחלל נותר רלוונטי. אסופה זו דנה בסוגיות מרכזיות בסרט: האם בני האדם אלימים מטבעם; מה הקשר בין טכנולוגיה, אלימות, אחריות, רציונליות וחירות; במה נבדל האדם מישויות אחרות ומבעלי חיים אחרים; מהו עידן העל־אדם והאם הוא קרוב; איך ייראו מסעות חלל עתידיים; מדוע עוד לא פגשנו חוצנים; כיצד יתפתחו יחסיו של האדם עם בינה מלאכותית מתקדמת דוגמת האל־9000 וסוגיות נוספות. נוסף על כך, אסופה זו מציעה קריאה דתית ופילוסופית של 2001: אודיסאה בחלל. אסופה זו, המציינת חמישים שנים לסרט 2001 : אודיסאה בחלל (1968) ולנחיתה על הירח (1969), היא תוצאה של סדרת תוכניות בת 12 פרקים ששודרה במסגרת “המעבדה” (רשת “כאן תרבות”), ומטרתה לאפשר לנו להבין את חמישים השנים שחלפו מאז ולעזור לנו לדמיין את העתיד באופן יצירתי ומפוכח. ספרים אחרים שעשויים לעניין אותך:...

בספר זה טוען יוחאי עתריה שהרצון של המדע לאשש את תורת האבולוציה קשור בניסיון האנושי להסביר את זוועות המאה ה¬20. לנסות ולמצוא הוכחה לכך שאנחנו "רעים מטבענו", אם נצליח להוכיח זאת נוכל להסיר מעצמנו אחריות לזוועות כי "זה טבוּע בנו". אך מאחר שקשה להוכיח את הטענה הזו וקשה למצוא ממצאים שמגבים אותה, אנחנו פועלים בעוד ערוץ – הטכנולוגיה אשמה, ולא האדם....

ספר זה מבקש לתאר את המאפיינים המרכזיים של החיים בעידן הטכנולוגי תוך התמקדות באנדרואיד – רובוט דמוי אדם. מתוך ניתוח של יצירות מרכזיות בתרבות המערב (איש החול, פרנקנשטיין, בלייד ראנר ועוד), התעמקות בכתביהם של הוגים מרכזיים (דקארט, פרויד, היידגר ועוד) ומחקרים שונים שעוסקים במפגש עם רובוטים דמויי אדם ("עמק המוזרות") אנו למדים שהמפגש עם אנדרואידים מעורר חרדה קיומית: בשלב הראשון אנו טועים לחשוב שהאנדרואיד הוא אדם בשר ודם, בשלב שני אנחנו חושבים בטעות שאדם בשר ודם הוא אנדרואיד, ובשלב האחרון הספק מופנה פנימה ואנו תוהים אם אנחנו בני אדם או אנדרואידים – אוטומטונים נטולי רצון חופשי. התוצאה קטלנית: מי שנתקע בשלב הראשון מאבד את שפיותו, מי שנתקע בשלב השני הורג את הקרובים לו ביותר, ומי שנתקע בשלב השלישי מתאבד.האנדרואיד הוא הנורא והמופלא, המדהים והמחריד, הנשגב והמאיים – האנדרואיד הוא האלביתי. את אותו מתח אלביתי ניתן לאתר כבר בשורשי המחשבה היהודית – מ"ספר יצירה" ועד סיפור הגולם. אומנם האנדרואיד הוא אפשרות חדשה מבחינה הנדסית, אך אין בו דבר חדש מבחינה רעיונית: האנדרואיד מגלה שבלב המדע מפעמת אותה תשוקה שאפשר למצוא באלכימיה ובדת – ליצור רפליקה של האדם; שבלב הנאורות ישנה חרדה עמוקה שמא דווקא האדם המוּאר יהפוך לאוטמטון נטול כוח רצון – מי שהופך את הרע בנאלי; שההוויה הטכנולוגית אינה יכולה להשלים עם "האנושי מדי". האלביתי והטכנולוגיה מנסה אפוא להתחקות אחרי הפנטזיה, אחרי המופלא, אחרי האיום והנורא. יוחאי עתריה הוא פרופ' חבר במכללה האקדמית תל-חי. את הפוסט-דוקטורט (2014-16) עשה במכון וייצמן במחלקה לנוירוביולוגיה ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטה העברית בתוכנית לפילוסופיה של המדע (2011-14). פרסם עשרות מאמרים בכתבי עת שיפוטיים וספרים שבהם: המתמטיקה של הטראומה (ספרא, 2014); לא על המוח לבדו (מאגנס, 2019); 2001: אודיסאה בחלל (פרדס, 2019); המפה והטריטוריה (פרדס, 2022)....