עשרת המחזות הרואים כאן אור לראשונה בעברית נכתבו בידי כמה מהמחזאים הקנדיים החשובים ביותר. ב'אינדיאני' ג'ורג' ריגה, שמוצאו מאוקראינה, מתמודד עם קיפוח האינדיאנים. 'אינוק והשמש' מאת הנרי בייסל, שמוצאו מגרמניה, מספר על תהליך התבגרותו של נער אינואיט במחזה מסע וחניכה אוניברסלי שברקעו נופי השלג הצפון-קנדיים. דניס פון, אמריקני במקורו, כותב הרבה לילדים ולנוער – סוגה מפותחת היטב בקנדה – ומחזהו 'שקרנים' אומר לנו משהו על אלכוהוליזם. ג'ייסון שרמן היהודי כתב את 'הגדת חברון' עלינו ממש, מזווית ראייה אוהדת אך אירונית וביקורתית מאוד. ג'וי קוגהיל, ממוצא סקוטי, נמנית עם המעצבים החשובים של התאטרון הקנדי מאז אמצע המאה העשרים, והמחזה 'כן' מפרי עטה מתאר יחסים עדינים בין קנדית לישראלי. מרגרט אטווד, מהסופרות המרתקות בצפון אמריקה וללא ספק אחת הסופרות החשובות בעולם, כתבה את 'אורטוריו לססקווטש, אדם ושני אנדרואידים' כמחזה מיתי-אקולוגי לקולות, יצירה סימבוליסטית המתריעה על השחתת הטבע. 'זסטרוצי' מאת ג'ורג' וקר, מחזאי קנדי מצליח מאוד, מתחפש למהתלה, ובעצם הוא מחזה 'גותי' המתייחס לרוע במלוא הרצינות והאימה באצטלה הרפתקנית. 'פוליגרף' מאת מארי ברסאר ורובר לפאז' – מחזאי, שחקן ובימאי בעל שם עולמי – הופק לראשונה במאי 1988 בצרפתית והפך ליצירה דו-לשונית קנדית אופיינית, וממנה נעשה התרגום הנוכחי. הוא עוסק בסיכויי הרב לשוניות בחברה רב תרבותית. 'לעולם אל תשחה לבד' של דניאל מקאייוור היא יצירה המתעלסת מעדנות עם הפוסט-מודרניזם ושייכת אולי לסוג התאטרון הפוסט-דרמטי מבחינת ההשתעשעות בדמויות, המגע הישיר והבלתי אמצעי עם הקהל וללא ספק גם שפת הדיבור. 'אלא אם העין תעלה באש' הוא יצירה אפוקליפטית בפרוזה פיוטית להפליא מאת המשוררת הקנדית המהוללת פי-קיי פייג': מעשה באישה שהעולם שלה ושלנו מתחמם ונגמר, ותוך כדי כך נראים צבעים מרהיבים ביופיים....

בספר זה נבחנת כלל יצירתו הדרמטית של סמואל בקט, מגדולי המחזאים של המאה העשרים, באמות מידה הנובעות מן היצירות עצמן, ומתוך תשומת לב מיוחדת ליחס בין המדיום למסר. במערבולת הכאוס המאפיין את היצירות השונות, ובינות השקט והחושך של האין החוצבימתי, מתגלה מסר הומני עמוק, אולי אף פסימי פחות ממה שמקובל ליחס ליוצר הדגול. במחקר המקיף שלפנינו נידונים עיקרי אמונתו התיאטרונית של בקט ונבחנים אופני הגשמתה, באמצעות עליו האופיינים של המדיום: חפצים ותלבושות, חלל ותאורה, משחק ובימוי, קולות, לחישות וזעקות. שני פרקים בספר עוסקים בסרטי הטלויזיה של בקט ובתסכיתי הרדיו שלו, שהם חדשניים ומהפכניים לא פחות ממחזותיו, ואילו פרק מיוחד מתייחס להפקות הישראליות שנערכו למחזהו הידוע ביותר, ``מחכים לגודו``, באמצעותן מתגלה גודו כגיבור תרבות ישראלי לכל דבר... בקט הנו כוהן-ספקן של דת חילונית הומניסטית. במחזותיו, כמו בתסריטים ובתסכיתים שלו, משתמעת הזדהותו האידאית והפילוסופית עם האימרה הידועה: ``אני נוכח, משמע שאני קיים``. ואכן, על בימת התאטרון הבקטינאי מספיקה נוכחות נכה, עלובה ומושפלת של דמות גיבור כדי להתקיים, בסרטי הקולנוע והטלויזיה די שיצטלם כדי שיהיה ``שם``, ואילו בתסכיתי הרדיו אין צורך אלא שישמיע ``קול``. אבל גם כך הופכים גיבורים תאטרליים אלה למבטאים אותנטיים מאין כמוהם של התודעה האנושית, כשהם מסוגלים - גם על פי תהום - לומר ש``אין דבר מצחיק יותר מהאומללות``. על מנת לטעון כך הם זקוקים לאותו סוג של תבונה, אומץ והומור שרק מחזאי כסמואל בקט יכול להעניק להם. שמעון לוי, פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, מבכירי חוקרי התיאטרון בארץ, מתמחה, בין השאר, במחקר, בתרגום ובבימוי יצירותיו של בקט. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים בארץ ובחו``ל על דרמה מודרנית ועל התאטרון הישראלי....

יהדות הלכתית-מסורתית ותאטרון אינם מתיישבים היטב זה עם זה. אמנם, הדיאלוג ביניהם הוא מפרה, רב כיווני ומרתק: בתנ``ך יש יסודות דרמטיים רבים, אבל אין בו מחזות שבוצעו, על אף הפוטנציאל הדרמטי שלו, ואולי דווקא לאור קיומם המוצלח של מחזות נוצריים על התנ``ך. קיימים טקסטים דרמטיים עבריים מתקופת ימי הביניים והרנסנס; יצירות בעלות עצמה תאטרונית, טקסית ופולחנית, העוברת, כמו בהגדה של פסח, ממצב של ``חומר`` לתאטרון, דרך המחזה-למחצה ב``תפתה ערוך`` מאת משה זכות ועוד לפניו ב``צחות בדיחותא דקידושין`` של דה סומו, מחזה שמקורותיו יהודיים ועיצובו איטלקי-נוצרי. בימינו, בתוף תהליך של חיקוי דגמים תאטרוניים מערביים, אך גם מתוך תחושה אותנטית וישראלית, הדרמה בישראל מנסה לסמוך על עצמה. היא אמנם מסתייעת במקורות, אך מוציאה מהם את העיקר היהודי. הביצועיות, הפרפורמטיווית שלה - הן במובן הפילוסופי והן במובן ``הצגה`` - נטול כוח יהודי ייחודי, מניף ורוחני. מקטרים בבמות מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בתנ``ך כאילו היה תאטרון, החלק השני מטפל בטקסטים דרמטיים מימי הביניים ובמה שניתן לכנות ``רנסנס יהודי`` ואילו החלק השלישי דן בתאטרון ישראלי בן זמננו. ד``ר שמעון לוי מרצה בכיר בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל-אביב. למד באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה. היה דרמטורג בתאטרון ``הבימה`` וב``חאן`` הירושלמי והיה מנהלו האמנותי של פסטיבל עכו (1987-1986). הוא ניהל את המגמה למשחק ולבימוי בחוג לתאטרון, תרגם למעלה ממאה מחזות ופרסם מאמרים רבים על דרמה מודרנית ועל דרמה עברית, בארץ ובחו``ל. ספרו על סמואל בקט פורסם באנגלית (מקמילן 1990), וספרו ``כאן, שם ובכל מקום`` עומד להופיע. ד``ר שמעון לוי עוסק עתה בחקר התסכית העברי....

על-פי רומן מאת יהושע קנז...

תרגומי מחזות ודברים עליהם המחזות באוסף זה, ממיטב היצירה הדרמטית, מייצגים הלכי רוח, סגנונות וזרמים מגוּונים ושונים, פרושים על פני תקופה ארוכה. רובם שייך לסוגת המחזה הקצר וככאלה, היצירות מתארגנות סביב אחדויות הזמן, המקום והעלילה ומטפלות במצב דרמטי אחד, ללא עלילות משנה. המבואות המצורפים מציעים תובנות על היצירות ומספקים רקעים על סביבתן התרבותית והדרמטית. היצירות שנבחרו להיכלל באוסף הן מבחר אישי מתוך מאגר עצום של מחזות קצרים. חלקם מתורגם לראשונה לעברית. לבד מהנאת הקריאה במבחר מיוחד זה, מוזמנים הקוראים לראות בהם ובמבואותיהם קורס מזורז בתאטרון קצר והזדמנות לביים את המחזות בחלל הגולגולת הפרטית של כל אחת ואחד. תרגום ומבואות – שמעון לוי....

256 עמודיםמאה ואחת הצגות הקנון הן אבני דרך בתולדות התיאטרון העברי. קנון זה כולל לא רק מחזות שהוצגו על במות רפרטואריות, אלא גם הצגות חשובות מתיאטרון השוליים, שאמורות לסייע בהגדרת הקנוניות עצמה. בספר מובאים תקצירים, נתוני הפקה וביקורות נבחרות, כדוגמה לתהליך ההתקבלות של מאה ואחד מחזות ישראליים, וכן רשימת מחזות נוספים של המחזאים המוזכרים בספר, וביבליוגרפיה....

בהיעדר מסורות דרמה ותיקות, נמצא התאטרון העברי החדש בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 במלכוד פורה ומרתק. עם תהליכי החילון והליברליזציה ביהדות הגולה ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל נוצרה פתיחות גם לתאטרון. אמנות חדשה יחסית זו ביהדות נתפסה גם כבידור, אך בשנותיה הראשונות היא נרתמה בעיקר ככלי חינוכי ואידיאולוגי המגויס לשירות הציוני-לאומי ולמאבק על יצירת תרבות עברית. האופי הדרמטי של השינוי במעמד היהודים וההתיישבות בארץ לא רק הזמין קריאה מחודשת בהיסטוריה היהודית, אלא את העלאתה, תרתי-משמע, לארץ ולבימה העברית – כמובן, בלשון העברית.   ספר זה עוסק בסוגיות ובנושאים בדרמה ובתאטרון הישראליים מנקודת מבט חברתית-אמנותית. הפרולוג מטפל בצמיחת התאטרון היהודי-עברי-ישראלי על רקע חילונה של החברה היהודית מראשית המאה ה-19 עד הפריחה הגדולה בישראל בימינו. תנאי היסוד לתאטרון בכלל ולתאטרון הישראלי בפרט נידונים בפרק על החלל בדרמה הישראלית. חפצים בתאטרון נידונים בפרק הבוחן את ייחוד הדרמה המקומית דרך אחד ממרכיבי עיצוב החלל – חפצי הבימה. התנ"ך והיהדות נידונים בפרק על הקדושה החילונית האופיינית לבימה שלנו. מרכיב נוסף בזהות הישראלית, היחס לערבים, למלחמות ולסכסוך המתמשך, נידון בפרק "שבויים בבדיון". הדיון בשלושה מגדולי היוצרים בתאטרון הישראלי, נסים אלוני, יהושע סובול וחנוך לוין, מעוצב על פי המכוונות המטא-תאטרונית העצמית של כל אחד מהם. פסטיבל עכו, אירוע שנתי מאז שנת 1980, נידון כמרכיב מרכזי בתמונת התאטרון בישראל. הספר נחתם באשכבה לתסכית העברי, סוגה שזכתה לעדנה עד שנדחקה לקרן זווית מפני הטלוויזיה, אך תרומתה המשמעותית לדרמה הישראלית עדיין נשמרת.   פרופ' אמריטוס שמעון לוי לימד בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב והיה ראש החוג. תחומי מחקרו העיקריים הם דרמה ותאטרון עברי-ישראלי, יצירותיו של סמואל בקט ותאוריות של כאוס ותאטרון. פרסם כעשרה ספרים, עשרות מאמרים ומאות רשימות בעברית, אנגלית וגרמנית בנושאי תאטרון. תרגם כמאה וארבעים מחזות לתאטרון, וממשיך לביים בארץ ומחוצה לה....

השגחת השי"ת גוף האדם עולם הצומח תורה מן השמים אמונה תמימה הבריאה מעידה על בוראה מעמד הר סיני חידת היהודי הנצחי צדיק ורע לו ניסים בימינו מלחמות ישראל...