כיבוש הגדה ב-1967 חולל ויכוח בצמרת הישראלית באשר לעתיד הגדה. מצד אחד היו שסברו שעל הגדה לשמש קלף מיקוח להסכם שלום שבמוקדו הכרה הדדית וסידורי ביטחון. מצד שני היו שסברו שמכיוון שאין סיכוי להסדר מדיני, על ישראל להתבסס בגדה. בהעדר הכרעה, קל היה בידי שרי הביטחון משה דיין (1974-1967) ושמעון פרס (1977-1974) לנהל מדיניות משל עצמם, תחת העקרונות הנאורים של 'אי-התערבות' ו'אי-נוכחות'. עקרונות אלו אפשרו לאש"ף להכות שורש בגדה. המהפך הפוליטי ב-1977, שטיפח את ההתנחלות בגדה, ו'חזית הסירוב' הערבית שקמה לנגד הסכם השלום עם מצרים ב-1978, הבטיחו קיפאון מדיני. אלא שדווקא על רקע הסכם השלום עם מצרים התחזקה בישראל ההבנה כי יש ליצור בגדה תנאים שיאפשרו את חיזוקם של הפלסטינים התומכים ב'קמפ-דייוויד'. אחת הדמויות המרכזיות שפעלו במגמה זו היתה מנחם מילסון, שנמנה עם אלו שסברו כי אין ולא ייתכנו 'אי-נוכחות' ו'אי-התערבות' וכי השאלה היא לא 'האם' להתערב אלא 'לטובת מי' ו'כיצד'. גישה זו הובילה, בין השאר, להקמת 'אגודות הכפרים' כמשקל-נגד לאש"ף. למרות אש"ף ו'חזית הסירוב' מזה, והעיתונות הישראלית 'הליברלית' מזה, הצליחו 'האגודות' להכות שורש, ובנובמבר 1982 הן הקימו את 'התנועה הדמוקרטית לשלום' שפעלה תחת הקריאה 'כן לשלום – כן למשא ומתן'. ספר זה שופך אור על פרשייה שכוחה בתולדות הסכסוך, שייתכן ויש בה לקח לגבי ההווה והעתיד....

ישראל מבחינות רבות היא סיפור הצלחה. מבחינות רבות לא פחות היא מקור לדאגה. המתח בין הצלחה לדאגה מזין פולמוס ציבורי סוער שהחל כבר בסוף המאה ה־19 ונמשך עד ימינו אלה. הפולמוס הסוער מעיד מצד אחד על הזדהות גדולה אך מצד שני ההזדהות הזו מביאה לא פעם לרידודו ולהשטחתו. הקרבה הלשונית בין דעה לידיעה מבטאת את התופעה.  מטרת הספר היא לתרום ידיעות חיוניות שראוי שיבואו לפני הדעות, לאו דווקא במקומן. זהו ספר היסטוריה המיועד לאזרחים שאינם היסטוריונים אך קרוב לוודאי ימצאו בתוכנו עניין, שכן היסטוריה היא בסיס האקטואליה, וכבר אמרו חכמים שעל מנת שנדע לאן עלינו, כישראלים, ללכת, כדאי מאוד לדעת מאין באנו....

בקיץ 1979, כשנתיים אחרי ה"מהפך", התכונן יגאל אלון להתמודדות מול שמעון פרס על ראשות מפלגת העבודה. הבחירות עמדו להתקיים ב־1981, והתחושה במפלגה היתה טובה למדי.  מותו הפתאומי ב־29 בפברואר 1980 קטע את התוכנית הזאת. אלון, שחשש ממשפטם של "ההיסטוריונים של העתיד", לא היה יכול לדעת כי לאחר מותו יעלה ספק על עצם הצורך בכתיבת הביוגרפיה הפוליטית שלו. ספר זה מתכוון להראות שאלון תרם לקיומה של המדינה לא פחות משתרם להקמתה. מ־1961 ועד 1977 עמד אלון בצומתי הכרעה בשאלות כלכליות, חברתיות וחינוכיות. הוא היה הראשון לקדם את הגנת הסביבה. על שמו קרויה "תוכנית אלון", שאמרה לשים קץ לסכסוך היהודי־ערבי. הוא עיצב את מדיניות "העמימות הגרעינית", וכשר חוץ שיפר את מעמדה המדיני של ישראל באופן שהיום נראה כחלום רחוק. בלב מורשתו היחס הראוי לערבים: "לא נאיביות ולא ציניות". מותו המפתיע בעודו בן 61 בלבד תרם ליצירת הילה נוסטלגית סביב דמותו ולעוד אירוניה היסטורית: אם בחייו טושטש הוויכוח על דרכו בחתרנות פוליטית מצד יריבים מבית, הנה אחרי מותו עשו זאת אוהביו בחיבוק נוסטלגי. הכוונות היו הפוכות, התוצאה דומה. אבל "האמת", כפי שנהוג לומר, "היא בתו של הזמן". הקורא הסבלן מוזמן לראות כי סיפורו הפוליטי של אלון, לא פחות משהוא שחזור של כמה תמונות עבר מכוננות, יש בו קריאת כיוון לקראת הימים הבאים. ...