ביקור זוהי שעת התה באזור השושנים האדומות קולות רוח חרישית. באומץ לב ילדותי שוב מגלה פנים וענן טלק מורה לי את הדרך. כפות רגלי באויר, נעלי אול-סטאר מתכוונות לארץ הלא-נכונה. אני מתקרבת מפנת רחוב הקונגרס הציוני אל הפתח הנכון. את בצד ההפוך, אני צועקת לך: "תחזרי"....

"אני מומחית בהקשבה. זה לפי העיניים. אם מסתכלים טוב אפשר לראות את הנקודה השחורה הקטנה שנמצאת בתוך העין. לכל אחד יש. אז כשמישהו באמת מקשיב לשני, הנקודה חייבת להיות בדיוק באמצע. זה בדוק. עשיתי על זה הרבה נסיונות ואצל שירה היא תמיד באמצע. לא כמו אצל אמא שלי. אצלה הנקודה זזה כל הזמן". מיקי, גיבורת הסיפור, היא ילדה מיוחדת במינה: על רקע קשיים בבית היא מטפחת ידידות עם בני כתתה ובמיוחד עם שירה, רוקמת יחסים עדינים עם כביר, יוצאת להרפתקה בים, מצילה ילד מטביעה ומקבלת פרס מראש העיר, אבל את הפרס האמיתי היא תקבל כשאמא תחייך....

מִי שֶׁוִתֵּר עַל עַצְמוֹ, לאֹ יֵדַע לָמָּה רָץ בַּשָּׂדוֹת. חַיָּיו יִתְמַהְמְהוּ. כִּשׁוּף יוּטַל עַל זִכְרוֹנוֹתָיו. פַּעם צָרִיךְ יִהְיֶה לְדַבֵּר עַל זֶה. "אנשים לא־חיים יודעים למות?" שואלת יהודית דריגס באוף ברודווי, פואמה יפה, עדינה וכואבת, המלווה את מותם וחייהם של הוריה. בזו אחר זה, בין שבת, רגע לפני חצות, לבוקר יום ראשון הם נמלטים מן החיים ושבים אל עפר. על פני חמישים קטעי שירה בפרוזה, בגוף שני עוצמתי וחשוף, מתוך פרספקטיבה מתפעלת-סבילה, העבר מתעורר ורצועות זיכרון הופכות מוחשיות, ממשיות. עם המוות מתרחשת פריצת החיים ונולד זמן אינסופי, המתפרק לחלקי הקיום. באוף ברודווי, בהפקה הגדולה של המוות הבהול מתוך החיים, השפה הפרטית, אבל גם הבהירה והמאירה כל־כך, מכסה את כל מנעד היחסים בין ילדה להוריה: "ראית ילדה, שם מתקימת, מנחשת את עצמה/עומדת במרכז החדר, לוחצת את עיניה. אוגרת דמעות". זו שירה צרופה וטהורה המגיחה מתוך שישים מטר מרובע בדירת שיכון, זו שירה המבררת בכוח חריג את קשרי המשפחה, את סביבת החיים הבאים ונעלמים, זו שירה המתקרבת מתוך פחד לבור להסתכל פנימה. באוף ברודווי מצבים נפשיים עוברים תמורה לשפה קונקרטית, מעשית, כמעט, של חפצים, של דיבור, של יום־יום, של שיבה אל מילים אבודות. זו דרגת האפס של הקיום, חיים שאינם מתקיימים עוד, אלא כזיכרון, אולי כאוטופיה בלתי מושגת שלהם, ורק הדף עוד מתמלא סימנים. עודד מנדה-לוי יהודית דריגס, זוכת פרס אקו״ם לשירה שהוגשה בעילום שם, 2015. ספריה: דברים שאומרים לים (ספריית פועלים, 2000) | שעת הסדקים (כרמל, 2010) | רעבה לאור (אבן חושן, 2014) | חמש אבנים | שירה בפרוזה לחמישה קולות (עולם חדש, 2017) שיריה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי־העת ״שבו״ , ״הליקון״, ״מטעם״....

לאחות שנראית כמו סוכרייה על מקל יש מבט שמחזיר אותי לילדות. עיניה השאולות מאמינות בכל האפשרויות. אני צוחקת מפחד. הציורים על קירות החדר מזיזים בתוכי משהו שנשכח מזמן. חשכה חלבית כמו בתוככי ענן גשם אפור. עכשיו אני אישה זבוחה על זמן שאול מקוללת מהמותניים ומעלה. מסך מוחי מרושת גלאי אור אני נפרשת לתוך ענן נוצה למשך קיץ אחד וחצי סתיו ספרתי את הימים וסיפרתי לעצמי סיפורי גבורה. כשצחקתי מרוב פחד, תמונות וקולות התחילו לנוע בתוכי והחלטתי לתרגם אותם למילים. יהודית דריגס היא משוררת, כלת פרס אקו״ם לשירה ע״ש נתן יונתן לשנת תשע״ה, 2015. פרסמה שבעה ספרים....

שְׁאֵרִיּוֹת צִפּוֹרִים, הַאִם תָּשִׁירוּ לִכְבוֹדִי?הַבִּיטוּ בַּעֲלֵי הַוֶּרֶד נִפְתָּחִים אַט אַטזֶה עֲדַיִן אוֹתוֹ אוֹר הַמְּשַׁחֵד אֶת הַחֹשֶׁךְ.הַאִם לֹא תֵּדַעְנָה שֶׁמָּה שֶׁאָבַד, נִמְצָא בְּמַבַּטְכֶן?כָּזֶה הוּא טֶבַע הַדְּבָרִיםנִתָּן לְהַחְבִּיא מְעַט תְּכֵלֶת מִתַּחַת לַכְּנָפַיִם.בִּשְׁעַת בֹּקֶר כָּזֹאת,כְּשֶׁאֲנִי צוֹפָה בָּכֶן מִצְטַיְּצוֹת,חִידַת צִלִּי כִּמְעַט וְנִפְתֶּרֶת. שיריה של יהודית דריגס מביעים באופן עדין ורגיש את העבר שרובנו חולקים. אותו עבר, שאם איננו חשופים לו, משהו בראייתנו את עצמנו נפגם. הנסיון להעלות חזרה את תמונת הילדות כפי שהיא משתקפת בתוך הבגרות, מעורר הדהוד חזק ואמון בקוראים ובקוראות. השירה שמתבוננת דרך שתי האספקלריות האלה יחד, מעניקה להן משמעות.נורית זרחי ...