במהלך המאה העשרים הפכו עדויות על אסונות ומלחמות לתגובה המוסרית המתבקשת לאירועים מבעיתים. בד בבד, ובצל החשיבות הגדֵלה שיוחסה לה, החלה העדות להיתפס גם כמחווה תובענית, מאתגרת וקשה לביצוע. ספר זה מתחקה על כמה מהמהלכים ההיסטוריים שתרמו להפיכתה של העדות למעשה ציבורי נפוץ ומוערך אך גם לכישלון ידוע מראש. הוא עוסק בדיונים הענפים שיוחדו למגבלות העדות ולתנאים הדרושים לביצועה המיטבי בכמה צמתים היסטוריים מכריעים - לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות השואה ולנוכח האסונות הפוליטיים שהתחוללו ברואנדה, בבוסניה ובמקומות אחרים בשנות התשעים של המאה העשרים. הספר אתיקת העדות – היסטוריה של בעיה חושף את מגוון הקשיים, הכלים והמשימות של העדות ומבהיר שהקושי לייצג את אימֵי השואה רחוק מלאפיין את כלל המשברים הפוקדים את העדות בזמננו. בתוך כך הוא חושף פרק לא מוכר בתולדות הפוליטיקה הלא ממשלתית ומצביע על הזיקות העמוקות שלה לתפיסה החדשה של העד כאישיות מוסרית שאימוצה מחייב תכנון והקפדה וכתפקיד שצופים ומתעדים מזדמנים לא תמיד מיטיבים למלא. ד״ר מיכל גבעוני מלמדת במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. היא עוסקת בתיאוריות פוליטיות עכשוויות ועבודתה מתמקדת בנקודות ההשקה שבין פוליטיקה אזרחית לרגישות מוסרית....

העתיד, כך נדמה, הוא לא מה שהוא היה פעם. עליית הפופוליזם, הכרסום ביסודות הדמוקרטיה, העמקת הגזענות, משברים כלכליים, מגפות חדשות ושינויים אקלימיים אינם מותירים מקום רב לאופטימיות. האבחנה שההיסטוריה מתקדמת אל עבר אופק מבטיח של צדק ושוויון אינה עומדת עוד במבחן הזמן. במקום לנוע בבטחה קדימה, החיים מקרטעים שוב ושוב סביב מציאות של משבר. בישראל ובמקומות אחרים, התקיעוּת והסחרור הם המקצב החדש של החיים הפוליטיים והרקע לצמיחת מחאות שמבקשות לחדש את התקווה שאבדה. כיצד החיים בהווה מושפעים מנסיגת העתיד ומהתקיעות שתופסת את מקומו? מה קורה לחיים הפוליטיים כאשר התקווה מידלדלת, והאם אופטימיות נחושה היא הדרך לאשש אותם? אל מול הערך שמיוחס כיום לרגשות נמרצים ולתפקידם במצבי משבר, עתיד לשעבר מפנה את המבט להרגשות אהודות, אמביציוזיות ומבטיחות פחות. הספר בוחן מקרוב את תחושות הייאוש, אוזלת היד, הדשדוש והאבדון שמתפתחות על רקע ההתנגדות לכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים, המחאה נגד שלטון נתניהו והפעולות לבלימת משבר האקלים. הוא מראה כיצד הבחירה בין התקווה לייאוש מסתמנת בתקופה שלנו כהכרעה הפוליטית החשובה ביותר, וטוען שדווקא התחושות העמומות שבין התקווה לייאוש יכולות לתרום לפיתוח עמידות וחוסן. הספר מנתח יצירות קולנועיות, מוזיקליות ואמנותיות שחוקרות את התחושות הללו ומצביע על החלופה שהן מציבות לשיח הפוליטי ולהסדרה הרגשית הנחרצת שלו. התחושות הירודות שמשקפות את ניוון האופק הפוליטי נתפסות כשם נרדף לשיתוק ותבוסתנות, אולם הספר מבקש להראות שבמצב של מבוי סתום ראוי להקדיש להן מחשבה נוספת – ולו כדי להרחיב את מרווח התמרון ולהקל על תחושת המחנק....