ספר הביכורים של נועה ניר בעל השם המקורי נפשי משקל עודף, יש בו נפש מורכבת ומודעת, אבל אין בו שום עודפוּת. הוא התפוצצות של כישרון אמנותי שלא יכול היה עוד לחכות וחייב היה לצאת לאוויר העולם. אם להשתמש בדימוי של פרופ' דן מירון על נתן אלתרמן שהגיח לשירה כפרפר מן התולעת בלא שלב הגולם, הרי שעל נועה ניר אפשר לומר שהיא כנראה שהתה הרבה זמן, אולי יותר מדי, בשלב הגולמי וכעת הכול מתפרץ ושוצף. שיר אַחַר שיר, בקוראי את כתב היד הפמיניני-פמיניסטי הזה, ראיתי רק שירים טובים וכמעט אי אפשר היה לנפּות דבר. אתה חש ביד הבוטחת שלה שהיא יודעת מה היא עושה כמשוררת: מצד אחד היא עונה על רוח התקופה (הצייטגייסט) ומאוד מעודכנת בתמות המעסיקות את השירה העכשווית, ומן הצד האחר, היא מודעת למסורת השיר והחריגות הפנטסטיות הנהדרות בשיר הן רק שלה, ואין רבות כאלה בספרות העברית, רוצה לומר הן נדירות ביותר. הרבה מן השירים המבליחים הללו יש בהם יסוד של דיאלוג דמיוני שהוא מעין מונולוג פנימי פוליפוני כמו בשיר היפה "המעגלת", הנה בית מתוכו: "צָעַקְתִּי לֶאֱלֹהִים "תּוֹרִיד לִי גֶּשֶׁם" / עָנָה לִי אֱלֹהִים "לֹא מוֹרִיד גֶּשֶׁם בְּלִי עִגּוּל" / "לָמָּה אַתָּה צָרִיךְ עִגּוּל?" / "צָרִיךְ לָשִׂים לָךְ גְּבוּלוֹת" / "לֹא רוֹצָה גְּבוּלוֹת" / "אֵין גְּבוּלוֹת? אֵין גֶּשֶׁם". כאלה בתחום השיר הבודד, יש לה רבים יפים להלל. רן יגיל – מבקר, עורך וסופר...