בבגידת האינטלקטואלים הטיח ההוגה הצרפתי־יהודי ז’יליֶן בנדה (1956-1867) אשמה חמורה באינטלקטואלים. מרביתם העדיפו להיות למשרתיהם של חזיונות פוליטיים ארעיים מימין ומשמאל: הגזע, האומה או המעמד. הדחף לפעול למען האינטרס הפרטיקולרי בזירה הפנימית והבינלאומית, הנכונות לפאר את המצוי כאילו הוא הרצוי – מבטאים את בגידת האינטלקטואלים בעיני בנדה. במקום למלא את התפקיד כפוי־הטובה של מורה דרך רוחני־ערכי, האינטלקטואלים השתעבדו לאלילים החדשים הללו, הטבועים ביסוד החברה המודרנית. בנדה תובע מן האינטלקטואלים לדבוק באמת, בצדק וביופי, לפעול בשם העקרונות האוניברסליים, להעמיד לנגד עיניהם את טובת האנושות האחת, וללכת בעקבות סוקרטס, ישעיהו הנביא ושפינוזה, שלא התפשרו עם השלטון ועם ההמון.
לאחר שנחרטה בזיכרונו המחאה המופתית של אמיל זולה ‒ במאמרו: “אני מאשים!” ‒ נגד העוול שנעשה לדרייפוס, תיעד בנדה את ההידרדרות של מרבית בני דורו במלחמת העולם הראשונה ואחריה, כשהפכו למשרתים מרצון של הקונצנזוס.
הוויכוח שעורר בנדה בשעתו לא תם ולא נשלם. ספרו היה הראשון שדן בשפה חדה וביקורתית במעורבותם הפוליטית של האינטלקטואלים ובתפקידם בחברה דמוקרטית. הוא משמש קוד אתי שאינטלקטואלים מעטים עמדו בו. הגותו של בנדה מטלטלת ומאתגרת. בגידת האינטלקטואלים, י”ל בצרפתית ב־1927, ותורגם לעברית על־ידי ניר רצ’קובסקי; נוספו לו הקדמה, “הרהורים על אינטלקטואליות”, מפרי עטו של פרופ’ אבי שגיא מאוניברסיטת בר־אילן ומכון שלום הרטמן; ואחרית דבר, “מחכים לקולו או החזון האינטלקטואל ההירואי של ז’יליֶן בנדה ושברו”, מאת פרופ’ דניס שרביט מהאוניברסיטה הפתוחה....
