“הצילה נא את לבי מן הקדרוּת והבדידוּת הנוראות האלה,” מתפללת יוּסטֵישה וַיי, היפהפייה בת התשע עשרה, “שלח לי אהבה גדולה מאֵי שם, ואם אַיִן מתה אנוכי.”
תשוקתה הגדולה היא להיות אהובה עד טירוף – האהבה היא בעיניה המשקה החריף האחד שיש בכוחו לגרש את הבדידות המכוססת את ימיה.
האם היא עורגת להפשטה הקרויה אהבה לוהטת יותר מאשר לאוהב מסוים
לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה.
היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה – והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת-גילה וחברת-הנפש שלה כמ
כאשר אלה מגיעה לבית אביה המנוח כדי לארוז את חפציו ולפנות את דירתו, היא מוצאת באחת המגירות צרור מכתבים וסיפורים שכתב לה מיום לידתה ועד יום מותו.
במכתביו לבתו היחידה מגולל נעים, בן למשפחה שעלתה מעיראק והתיישבה בשכונת הקטמונים שבירושלים, את סיפור חייו המרגש - ילדותו בצל אב קשה שהחיים לימדו אותו לפחד מחלומות;
מעורבותו במאבק הפנתרים