ב- 18 באוקטובר 1973 היה יורם עשת-אלקלעי שרוע על הקרקע במצרים. חור גדול פעור בראשו מפגיעת פגז ומוחו חשוף. לרופא שהתעקש לטפל בו אמרו, עזוב אותו, עדיף שתשמור את האינפוזיות לפצועים שעוד אפשר להציל. כשהתעורר בבית החולים היו גופו ונפשו שבורים. צדו השמאלי משותק, עיניו לא רואות, תודעתו מבולבלת.
אדם הולך הביתה, הוא סיפור החלמתו כנגד כל הסיכויי
1969. אסונות נוראים ממוטטים את עולמותיהם של תמר ויודה, המתגוררים בקיבוץ בערבה, ושל סוּעאד ויוּסף משכם. גלי ההדף של האובדן משַלחים את הארבעה אל מסעות של אשמה וגעגוע, כל אחד בנתיבו הנפרד. אך מעט מעט, כמו בחשאי, נרקמים ביניהם נימים של שותפות. ברית שאפילו הם אינם מבינים עד תום מזמנת אותם למפגש הרה־גורלות, שבו הם נעשים שותפים במערכה על אחי