עשרים ושבעה סיפורים יש ב"עור התוף של קרדיף". סיפורים הנמתחים להם מאל-פאסו עד הכרמל, מתל-אביב עד סיני, ומשנות החמישים ועד אתמול בבוקר; שרברבים מטעם עצמם, בלונדיניות חובבות שירה רוסית, מוסיקאים עקשניים, אינדיאנים עצבניים ודני סנדרסון אחד, פרוע, מצחיק ודק אבחנה. ב"עור התוף של קרדיף", שוזר סנדרסון רגעים של נוסטלגיה מרירה-מתוקה עם ימים של
"קובץ בא בימים זה נכתב במשך יובלות שנים, על שפע ילדי והאמא שלהם, ליתר דיוק, כנגדם. זהו גם קוסמופוליטי מעיקרו, שכן דומה כי בנושאים הקשורים לבית אין כל הבדל בין בתי - בציון לבין אלה של עמים פחות נבחרים. מלבד אולי העובדה שילדי ארצנו נוטים לקיים בבית משמעת חזקה יותר. יש הטוענים שכניעתם - מרצון של ההורים המקומיים לצאציהם היא תופעה חולני
האם חיות יכולות להגיע לגיהינום? למה יש קלוריות באוכל? איך היחסים בין אללה לבודהה? האם מדונה באמת בתולה? מי גילם את שליח הפיצה בסרט הפורנו המקראי "זרנוקה של איב"? ומי אמרה למי, "כשאני שומעת 'פרוכת', אני אוטומטית חושבת על קוק פרסי"? בעט קל, בכנות מפתיעה ובסגנונו הכובש, משיב ה' לראשונה לשאלות שהופנו אליו במהלך השנים, ועל הדרך חושף טפח מאחו