מול שמש דמדומים זולגת, אדומה כדם.
צללים רצים אל הרחוב, מטשטשים קווי עולם.
כל רגע הוא פסיעה ללילה, מחיקה של מוסכמות.
תפאורה שיש לקרוע בידיים חשופות.
זה ריקוד הדמדומים, שנע בין אפלה לאור.
אינסוף אפשרויות ברגע, ורק צריך תעוזה לבחור בין
הגבולות,. (בין הלבן לשחור אולי אדום ואולי הקטע הזה בין הפסים במעבר חצייה)
שמש אדומה כדם, שורפת., מתרסקת לה באופק, על הגבול של האינסוף.
מציאות קורסת.. אל הלילה, מעירה טשטוש עמוק שבא לחטוף.
רגע ניגודים תלוש בין בערה לכלום.
רגע שקט שצועק כשעוד הכול בלום.
חוליות הקפור האחרונות, זמנן להישבר!.
לשחרר את הנקשר, יציר של לב בוער .
חיות זועקת לירח, ואז גם זה נצבע בדם.
יציר של רוח ויצרים, לזנוח אדם.
להתפרץ כאין גבולות, לחתוך כל זכר של בלמים.
להתפרץ ולא לחשוב, לסחוט! את לשד החיים.
להתיר את הבפנים , אין קיום לדאגות.
לשלול את זכר הפחדים, למחות את הספקות.
פשוט לצנוח בשלמות, לאן שהנשמה תמשוך.
עדיף לכשול בניסיון, מאשר במקום לדרוך.
השלכות למעשים, הם קטנים ובטלים.
מחיר זעום שמקיזים, בכדי לחוות חיים.
מול שמש דמדומים זולגת, אדומה כדם.
צללים רצים על הרחוב, מטשטשים קווי עולם.
כל רגע הוא פסיעה ללילה, מחיקה של מוסכמות.
תפאורה שיש לקרוע בידיים חשופות.
זה ריקוד הדמדומים, שנע בין אפלה לאור.
אינסוף אפשרויות ברגע, ורק צריך תעוזה לבחור.
נכתב לפני 13 שנים ו-9 חודשים
אנשים הולכים בעיניים עצומות
לא רואים שבפנים מתחבא לו האור
במסדרון ארוך , בלי הרבה ברירות
מציץ אתה בין הרבה חלונות
שוכב על הפוך
מביט לשמיים
מתלונן שמלמעלה לא קיבלת כפלים
אבל לא ידעת...
שמצידו השני של אותו החלון
יושב לו אדם
ואין עמו הארמון
לא פוך ולא מסדרון
רק פוקח עיניו ומסתכל לאחור
מיישיר מבט
ורואה את האור.
■מתסכל.
נכתב לפני 13 שנים ו-9 חודשים
