גדעון10

גדעון10

בן 76 מנצרת עילית




» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 7 שנים ו-7 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 3 שנים ו-5 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה עירונית נצרת עילית

» רשימת הסופרים של גדעון10


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 6 שנים ו-4 חודשים
» /
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

24.3.2009
אריה נולד מחדש

אריה היה בחור שקט, בגיל העמידה, ביישן, מופנם וכבד תנועה. תמיד נראה עם חולצה בחוץ, מנסה להסתיר את בטנו הגדולה, שרוכי נעליו הגדולות קשורים בצדן הפנימי ומראהו הכללי מוזנח.
באחד הימים של חודש יולי 1991, הגיעה ניידת של בנק הדם למפעל בו עבד ואריה כהרגלו מידי שנה, הזדרז והתייצב לתרום דם.
לאחר שמילא את טופס הפרטים האישיים כולל הנתונים המעצבנים על מצבו הבריאותי: האם חלית בעבר במחלת מין? האם שהית בחצי השנה האחרונה בארץ שיש בה קדחת? האם אתה בריא? האם אתה בהריון?... מדדה הנערה המתנדבת, את לחץ הדם שלו.
לרגע הרצינו פניה, כמו ראתה ממצא חריג ובעייתי ומייד קראה לעזרה את האח האחראי.
אריה, נחרד ונבהל, ביקש לדעת מה התקלה.
האחראי ניסה להרגיע אותו. יש לך לחץ דם גבוה במקצת, אמר, לא נורא, אתה יכול לתרום עכשיו דם בלי שום בעיה וכדאי שתפנה לרופא.
אריה הרגיש אבוד. נושא לחץ הדם היה נושא כאוב במשפחתו. לכולם במשפחה היה לחץ דם גבוה. לאביו, לאימו ואפילו לאחותו.
כבר למחרת קבע תור לרופאת המשפחה ונבדק ביסודיות. לחץ הדם שלו נמדד והיה 150/90.
הרופאה, בטון שקט ושלו, הסבירה לו שהמספר הגבוה, 150, הוא לחץ סביר בהתחשב בגילו. כלומר 150 מתאים לאדם בגיל 50. ואילו הלחץ הנמוך, 90, הוא גבוה מידי ומסוכן. לא סתם קוראים לו "הרוצח השקט". חייבים לטפל בו מיידית.
הפתרון ממש פשוט, אמרה הרופאה, בולעים כדור קטן אחד ליום והבעיה תיעלם.

אריה היה המום. מה פתאום? ועוד בגילו? עדיין לא הגיע למחצית הדרך. מבחינתו, כדורים זה סוף הדרך.
אביו ז"ל, כשהיה מגיע לבקר אותו ומשפחתו נשא עמו תמיד שני תיקים. תיק אחד לבגדים ותיק שני מלא בתרופות. את התרופות היה אביו מסדר על שולחן קטן שעמד בפינת המטבח.
היו שם כדורים מכל המינים ובשלל צורות. כדור לבוקר, לצהריים, לערב. לפני האוכל, אחרי האוכל, לפני השינה, אחרי השינה ובעיקר היו כדורים קטנים, מאד מאד חשובים, שהיה צריך לקחת אותם מתחת ללשון... בקיצור, ממש סוף הדרך.
אריה לא הסכים לקחת כדורים, אפילו לא אחד! שאל: האם יש אפשרות אחרת?
לרגע חשבה הרופאה ואמרה: במידה ותסכים לוותר על חלק ניכר ממשקלך העודף, לפחות 30 קילוגרמים, לחץ הדם ה"רע" יתכן ויתאזן.
לאריה היה נסיון רב בהורדת משקל. הוא היה מומחה עם תעודות. במשך השנים הוריד ממשקלו כמעט חצי טון. למעט ניתוח קיצור קיבה ומלתעות ניסה אריה כמעט כל דבר. השתתף בהמון תוכניות הרזיה ובזמנו, כשהצליח לרדת במשקל והגיע למשקל היעד, קיבל מדליה עם יהלום מבריק וחברות כבוד לכל החיים, מ"שומרי משקל". במשך השנים רכש המון ספרי דיאטה, עשרות קופסאות של כדורי הורדת משקל למיניהם וגם למד את שיטת הלחיצות.
אריה אף השכיל לרמות את המשקל. כשהיה צורך להשקל בקבוצה, ידע אריה להפטר מכל משקל עודף. יחף, ללא לבנים, במכנסיים קצרים ובכיסים ריקים, עלה על המאזניים. הארנק, המפתחות, השעון, הממחטה, המשקפיים וגם טבעת הנישואין הוסרו, לפני השקילה.
ללא היסוס, גמלה ההחלטה בליבו, מחר יתחיל בדיאטה והבעיה תיפטר.
החליט, ולא זכר את הדיאטנית הרזה של קופת חולים, שלא הבינה אותו ולכן "לא הצליח" לעמוד בתוכנית האוכל שהתוותה לו.
החליט, ולא זכר את סיפור שלושת הציפורים שעמדו על העץ והחליטו לעוף.
עברו כחודשיים ואריה לא הוריד ממשקלו אפילו גרם. בבושת פנים ובלית ברירה, מול האיום החמור על חייו, חזר אריה לרופאה והסכים לקחת כדור להורדת לחץ הדם. כדור אחד כל יום, כל יום, כל יום, כל יום לכל החיים.
וכמעשה קסמים, זה כימיה, לחץ הדם של אריה התאזן והתייצב על 120/80, ממש כמו נער צעיר ובריא. אבל, הכדור היומיומי לא נתן לו מנוח. סוף הדרך נראה קרוב.
עברו כחודשיים נוספים ויום אחד משכה את תשומת ליבו, מודעה פשוטה בעיתון. קרא ולא ידע שחייו עתידים להשתנות ללא הכר.
במודעה לא היו הבטחות, לא היו תמונות של לפני ואחרי ולא היו סיפורי הצלחה. הייתה שם תקווה, כתוב היה שיש פיתרון, תמיכה ומספר טלפון.
אריה העז וטילפן ובעקבות שיחת הטלפון הגיע לפגישה הראשונה שלו בקבוצת OA.
בחדר צפוף ישבו המון אנשים. חלקם רזים וחלקם שמנים אבל עם אור בעיניים .
לא היה בחדר משקל שאפשר לרמות אותו. לא היה צריך להתבייש. גם לא היה אחראי או מדריך שינזוף בו. החברים דיברו כל אחד בתורו ללא הפרעות, ללא שיפוטיות. לא דיברו על אוכל ולא על דיאטות. לא ספרו קלוריות ולא מה מותר ואסור.
כל חבר סיפר את סיפורו, חשף סודות אפלים מעברו והשמיים לא נפלו, גילה את רגשותיו הכמוסים והעמוקים ביותר ונשאר בחיים. החברים הקשיבו בסבלנות ובאהבה לכל מילה. לפעמים הניעו ראשם, כאילו הסוד משותף גם להם וכשסיים הדובר, קיבלו את פניו מחיאות כפיים נלהבות.
הוציא אריה את ארנקו לשלם והופתע מאוד כשהבין שאין תשלום חובה אלא תרומות בלבד ושהוא, החבר החדש, פטור מכל תשלום.
מפגש קצת מוזר, חשב בליבו ושתק כהרגלו, כנראה לא אחזור לכאן יותר.
כעבור שבוע מצא אריה את עצמו יושב שוב באותו החדר ולא ידע מה משך אותו לבוא.
עד היום, כבר עברו 17 שנים חודשיים וארבעה עשר יום ועדיין הוא מתמיד ומגיע כמעט כל שבוע לפגישה. מעולם לא היה לו משהו שהתמיד והשקיע בו כל כך הרבה זמן ומאמץ. כך מעידה אשתו האוהבת.
כשהחל לנגן בכינור בגיל 6, היה זה בעקבות רצונו של אביו שיהיה כנר. למעלה מאחד עשרה שנה הוא כינר במצוותו של אביו. אביו לא ידע שבתוך חוברת התווים, שעל הכן, הייתה מוסתרת חוברת "רומן זעיר" ואריה קרא את הרומן וניגן חינטרושים. כאשר היה מישהו מתקרב, היה אריה מעביר דף וממשיך לנגן את היצירה המחונטרשת.
כשישב בפגישות, מישהו סיפר את סיפור שלושת הציפורים שעמדו על העץ ואריה נזכר.
שלוש ציפורים עמדו על העץ. שתיים החליטו לעוף, כמה נשארו?
כמובן שאחת, רק אחת בלבד נשארה, זה תרגיל פשוט בחשבון: 3-2=1 , השיב אריה.
שים לב אריה, השתיים רק החליטו! החליטו ולא עפו! הן עדיין יושבות על העץ!
אריה, מיליון פעם כבר החליט לעוף. החליט והחליט ושוב מצא עצמו יושב על העץ.
אריה שתמיד ברח והתחבא, לא דיבר ולא התמודד, לא ביקש עזרה, הסתתר מאחורי מסיכת שלווה מעושה כאילו כלום לא מזיז לו, פחד מאנשים, פחד מקשרים, פחד מאהבה.
אריה שכל הפחד הזה היה כל כך סגור ומוסתר בתוכו שאפילו הוא לא ידע על קיומו.
דומה היה לקרחון הצף על פני המים כשרק תשיעית ממנו נראה ומתחת למים, קבור מתחת למליון הכחשות, תירוצים, מסיכות וקליפות מסתתר הפחד המשתק.
לפתע, חדר ברק התובנה למעמקים והמס את הקרחון. ואריה ששוב החליט לעוף, עף.
אריה עף ונולד מחדש.
נכתב לפני 7 שנים ו-7 חודשים
הקוראים:



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ