מזמן לא סיימתי ספר עם לחלוחית בעיניים.

שלא תבינו לא נכון. זה לא ספר עצוב, ההיפך הוא מאוד אופטימי, ומרפד את הקורא בכוח, אהבה לחיים ואנרגיה מעוררת השתאות.

בכתיבה נפלאה וגאונית רותי גאון הלביאה, מגוללת את קורות חייה וחיי המשפחה סביב "הילד עם הנקודות".

רותי פרצה לתודעת הציבור באמצעות פוסט בפייסבוק, בו כתבה על בנה שנולד עם תסמונת נדירה בשם: "ג'ייאנט נבוס". התסמונת מתבטאת בנגעים על העור וב

בתקופה בה נרצחות כל כך הרבה נשים ועוד אחרות ממלאות את מקלטי נשים מוכות ואנחנו מפגינים למענן בואו נחשוב כמה נשים חיות ביננו בפחד נורא מפני הבן זוג אשר עוקב, מטריד, משפיל, מבודד מפני משפחה, חברים, שכנים, שולט על כל מוצא פה, שולט על כל שקל בארנק בקיצור כמה נשים ביננו חיות בשבי.

מה בעצם קורה מאחורי הדלת?

בהתחלה הכל נראה אופטימי, אהבה פרחים, מתנות, חיוכים לכל הכיוונים ואז הכל מתהפך, לרוב לאחר החת

מהשורות הראשונות ניתן לזהות בצורה מכאיבה שמדובר בסוג של אשה מוכה / התעללות.
וכמו שנקרא הספר "מאוחרי הדלת", כן למתבונן מבחוץ הכל נראה ורוד, מרשים, אושר ועושר, אך למי שכן הצליח להיכנס (הקוראים והקוראות) זוכה להצצה כואבת למה שעבר ועובר על גרייס, אשתו של ג'ק הגבר המושלם, לכאורה.
גרייס סופגת התעללות אחר התעללות מבעלה, מנסה לפעול ואולי חושבת לוותר עד שמבינה שאם תוותר, תזיק למילי, אחותה, הלוקה בתסמונ

מזמן לא קראתי ספר שהשאיר אותי כל כך במתח כמו הספר הזה. היום בבוקר הייתה לי פגישה מאוחרת וממש שמחתי שאני יכולה להישאר עוד קצת בבית כדי לסיים את הספר. וואו אחד גדול

כשגרייס פוגשת את ג’ק אנג’ל היא בטוחה שמעכשיו הכל יסתדר. ג’ק הוא עו”ד מצליח ומייצג רק נשים מוכות. הוא מעולם לא הפסיד משפט ומכונה המלאך של הנשים.

לגרייס יש אחות – מילי – שקטנה ממנה בהרבה מאד שנים. מילי היא ילדה מקסימה עם תסמונת דאון