****




בלקת'ורן, נווט ספינות אנגלי על ספינה הולנדית בראשית המאה ה-17, מוצא את עצמו בשוך סערה על אחד מחופי יפן הפיאודלית. נראה שגם אילו נטרפה הספינה אל חופי מאדים, הניגוד בין התרבויות לא היה יכול להיות חריף יותר. בעוד שבלקת'ורן מורגל בדרכים המערב-אירופאיות הישירות, הפשוטות והמובנות לו מאליהן, אין לו ברירה - אם הוא מעדיף את ראשו על כתפיו - אלא להסתגל, באופן חיצוני ובהדרגה גם פנימי, לתרבות היפ

התקשיתי להתמודד השנה עם הסמיכות של יום הזיכרון והעצמאות (מהסיבות הברורות) ומחלה נפלה עליי, הרגשתי צורך להתנתק מהכול והחלטתי למצוא מפלט - הפקדתי את עצמי בידי הרומן רחב היריעה - שוגון.

ג'ון בלקתורן, נווט ימי, נוצרי פרוטסטנטי, הופך לאנגלי הראשון שמקיף את העולם ומגיע ליפן.
השנה היא 1600 וקרב ירושה מתרחש בין שני מצביאים דגולים, אישידו וטורנגה, ואינספור משרתיהם הנאמנים למחצה. הנצרות פשטה בקיסרות, ע

לא מזמן קראתי אותו שוב. 1000 עמודים בשני כרכים ואין רגע דל. קלאוול מפליא לתאר תרבות זרה דרך עיניו של הנווט בלאקתורן, אנגלי בן המאה ה 17, איש ים הגאה ביכולתו המקצועית, אינטליגנטי ומנהיג, שחי (כשהוא ביבשה) בלונדון - עיר סואנת ומלוכלכת, שהשמירה על עקרונות של נקיון ויופי ממנה והלאה, המגיע בדרך מקרה לחופי יפן שהיתה אז מסוגרת מפני זרים, וצריך להתמודד עם פוליטיקה זרה לו, מניעים שהוא לא מכיר ואורחות חיים

אני חושבת שרק בפארק השלום בהירושימה התחלתי להבין. לפני כן היו לא מעט דברים, קטנים, אבל לכל אחד מהם התייחסתי בנפרד. אבל שם, מול אישה אחת, בערך בת גילי, שתיארה בפני תוך שאנחנו הולכות בשבילים של הפארק את המימדים האיומים של הזוועה באמצעות הרבה מאד פרטים טכניים, שלא תיארה לא קורבנות וגם לא נוגשים, אלא דיברה על טמפרטורות, על תהליכים כימיים וביולוגיים, על איך בוחרים מטרה, על מה הושג ומה לא הושג, התחלתי ל

אם ספר מתחת לכל ביקורת הוא ספר שאינו ראוי לשום ביקורת,
זה אומר שביקורת מתחת לכל ספר היא ביקורת שאינה ראויה לאף ספר?
ואם היא לא ראויה לאף ספר, האם זה הופך אותה לביקורת מתחת לכל ביקורת?
אבל מהי ביקורת מתחת לכל ביקורת, האין זו הביקורת הראשונה בדף הראשון בסימניה, קבורה תחת כל הבאות אחריה?

מדוע יש ספרים שראויים לביקורת אך אינם זוכה לה? מדוע ספרים רבים שהם מתחת לכל ביקורת זוכים להרבה ביקורות? ומ

שוגון מורכב משני כרכים, כ-1000 עמודים צפופים. אילו פורסם היום היה מכיל כ-1300 עמודים. מיטיבי קרוא אינם נרתעים מעמודים רבים כל כך לו מדובר בספר מרתק. לא כך המצב בספר שלפנינו.
אני לא נוהג לסקר ספר שלא קראתיו עד תומו. בתחילה קראתי את מלך עכברוש, ממנו לא התרשמתי ביותר. שוגון הוא ספר מפורסם מאוד ולכן חשבתי שכדאי לתת לו סיכוי. נתתי עד עמוד 340 ונשברתי. שליש זה די והותר כדי להבין שאין תקווה.
הספר עמוס

"שוגון" מאת ג'יימס קלאוול, מחבר הספר המופת "מלך עכברוש", מתרחש ביפן בשנת 1600, קרי ימיה האחרונים של יפן הפיאודלית. ג'ון בלאקתורן (המקבל מהיפנים את הכינוי אנג'ין, נווט, מאחר שהם לא יכלו לבטא את שמו), נווט אנגלי והקפטן בפועל של ספינת הסחר ההולנדית אראסמוס, נקלע לחוף יפן כאשר ספינתו התרסקה. הוא נכנס לשירות טורנגה, מצביא פיאודלי רב עוצמה השולט במישור הקאנטו (קוונטו), האזור של טוקיו העכשווית, ומתאהב במ

כמו בלאקתורן, גם אני הגעתי ליפן בלי שום צל של ידיעה על הצפוי לי.
שלא כמוהו, ספינתי לא התרסקה אל סלעי הוקאידו. הגעתי לשם בגיל 21 כדי למכור תמונות ולממן טיול במזרח.
ממה להתחיל? מהטכנולוגיה המהממת במדינה בה האנשים חיים לפי מסורת של אלפי שנים והניגוד הנוצר כתוצאה מכך יוצר חברה שאין באף מקום אחר? מהחך שלי, חך של קיבוצניק שהיה רגיל לדייסה וקלופס ולומד לתדהמתו שמכמה חתיכות דג נא ניתן להרכיב גן עדן? מהט

יצירת אומנות.

גאונות מטורפת שלוקחת פסיק קצר מההיסטוריה האמתית של יפן ואירופה, ובונה סביבו עולם שכאילו לוקח אותך במנהרת זמן כדי שתחיה את מה שקרה שם ותבין.
ביצירת מופת אומנותית לא משנה אם אתה אוהב את הנושא או לאו אתה פשוט מבין, מבין שנתקלת במשהו מיוחד, שיגרום איזה רטט במרחב זמן שלך, ויעשה לך משהו בתת מודע, שאחרים לא יכולים לעשות.

שוגון הוא כזה.
עצב ירד עלי שסיימתי את 1000 עמודיו.
כי כאילו ב