'נפלאו ממני' מאת דליה וצבי אביאל – ביקורת מאת ד"ר יעקב קורי


חלום קסום בליל חורף, רשמים של בחורה צעירה הכותבת בגילה המופלג בחן נעורים, פכים מחייה של נפש תאומה, מסעות נפלאים מעבר להרים, השקה של זוג אוהבים, החי בבועה, עם הסביבה – תלמידים, חברים, זרים.
מעטות הנשים המגלות כשרונות חבויים בגיל השלישי – בציור, בנגינה, בכתיבה. אך נראה שדליה אביאל גילתה את הסוד של מעיין הנעורים, כי הכישרון הענק שלה מחזיר אותה במנהרת הזמן לתחנות קסומות בחייה הנהדרים.
יש אנשים שכובשים עולמות, שולטים במדינות, מקימים מפעלים ועורכים תגליות, אך חייהם נשארים קרים, צחיחים ומנוכרים. יש סלבריטאים שעוקבים אחריהם מיליונים, אך כל מה שהם מסוגלים לשתף מסתכם בציוצים.
אף אחד לא שמע על דליה אביאל, היא נשארה אלמונית ונדמה שחייה חלפו על מי מנוחות ללא אירועים שכדאי לכתוב עליהם. היא לא מודיעה קבל עם ועדה איפה היא נופשת, את מי היא פוגשת, מה קרה לה עם אהובה וחבריה.
אך למזלנו הטוב היא מחליטה לספר לנו כמה אירועים קסומים שקרו לה ולבעלה צבי, וכל אירוע הוא פנינה, כל סיפור הוא שירה צרופה, כל זיכרון מרתק לא פחות מרב מכר. ואנו נתקפים הערצה – אילו חיים נפלאים היו לה!
יש כאלה שכותבים אוטוביוגרפיה עבת כרס עמוסה לעיפה בפרטים ודואגים לא להחסיר אף אירוע, אף פגישה, אף מעשה. ואילו דליה חולפת בקלילות, כפרפר, כציפור שיר, ומפזרת את צופה, את טלה ושירתה על הפרחים שלנו.
פסיכולוגים גילו שקריאת ספרים היא תרפיה, הקדמונים סיפרו לנו שצפיה במחזות היא קתרזיס, חכמי הדת מטיפים לנו שרק תפילה עשויה להביא מזור. אך דליה המציאה את עצמה מחדש בכתיבה על מנת להתגבר על אבדן בעלה.
אולם צבי לא הלך מאיתנו. הוא קם לתחיה בסיפוריה של אשתו, בכתביו ובשיריו הנפלאים. כך גם חבריהם ואף אנשים זרים שהם הכירו בסאגת חייהם. ואתה תוהה לפעמים איך קרו כה הרבה אירועים נפלאים בחייהם הקסומים.
אין זאת כי לאנשים מיוחדים קורים דברים ייחודיים. צבי איבד את מאור עיניו עשרות שנים לפני מותו אך הוא ניחן בראיה על חושית, כשהוא ריפא חוליים בידיו, ניחם נבוכים בשיריו, שימח, חינך וריגש רבים בדבריו ובשידוריו.
דליה חינכה דורות של תלמידים והותירה בהם רושם בל יימחה. אך נדמה כי היא הצליחה הכי הרבה לחנך ולעצב את אישיותם של התלמידים הרכים שהיא לימדה במשך שבע שנים רצופות בבית הספר בנהריה. וגם זה בספרה.
ובנימה אישית, גם לי קרה נס, נפלא ממני כשהכרתי את דליה וצבי בזכות אשתי רותי שהייתה תלמידתה בנהריה. וכפי שהיא ואחותה חלי כתבו על ה"פיה דליה", כך גם אני קורא בשקיקה את כל כתבי דליה וצבי וכותב עליהם.
ביקרתי במקומות רבים בהם הם ביקרו ומספרים עליהם – הקניונים במערב ארה"ב, טולדו ואלהמברה שבספרד – מוצא משפחתי ומשפחת דליה, לימה שבפרו וסקוטלנד – אך אני רואה אותם כפי שמעולם לא ראיתי בזכות ספרה.
כי זאת מעלתו של ספרה הנפלא של דליה אביאל– היא מספרת על אנשים רגילים, על ערים שחיינו בהן, על אתרים שביקרנו. אך בזכות כשרונה וקסם כתיבתה היא מצליחה להפוך זאת לחוויה שאין שני לה, לסיפור מרתק של חיים.

על שחרור, עצמאות וחופש- סגה ישראלית ואנושית
הספר "חופשת שחרור" מאת יהושע סובול
רשמים וביקורת מאת ד"ר יעקב קורי

כשדמעות חונקות בגרון, אחרי פרץ של צחוק, עצב, מתח, הנאה, חוויות והתרוממות רוח שלא חוויתי מזה שנים, סיימתי את קריאת יצירת המופת של יהושע סובול, הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי מעודי. חופשת שחרור הוא קריאת שחרור, דהירה פרועה אל החופש, עצמאות מהשבלונות המתקתקות של הספרות הקונבנציונלית. בעמוד אחד של הספר שלו יש יותר תובנות, ריגושים ואינטלקטואליות מאשר ברומנים שלמים, ואני אהיה זקוק לשבועות רבים על מנת שהנשימה שלי תחזור לקצב הרגיל שלה, כי את הספר של סובול קוראים בנשימה עצורה תרתי משמע. כשקראתי על הדמויות בספר נבהלתי מעט, חששתי מגודש הדמויות בספר קצר יחסית של 422 עמודים, קצר לעומת יצירות מופת של סרבנטס, הוגו וזולא: דון קישוט, עלובי החיים והרוגון מאקאר. אבל הסיפא של הספר "לא תם ולא נשלם" נותן לנו תקווה שהסגה תגיע למימדים אלה ואני מצפה בקוצר רוח להמשך העלילה.

למרות ריבוי הדמויות, בספר הכל ברור, העלילה קולחת, הרצף מתבקש, הסיפורים קשורים זה בזה, ועל כולם מנצחת הדמות של אווה שחיה יותר מכל דמות אחרת למרות שאנו מתוודעים אליה רק באמצעות יומנה. כי סובול משכיל לשלב בספר את כל צורות הכתיבה - רומן קלאסי, ביוגרפיה, סיפורים קצרים, מסות, ומעל לכל תיאטרון, כי מבעד לפרוזה הצרופה אני צפיתי בהצגה קלאסית עם אחדות הזמן, המקום והעלילה. התפאורה, התאורה, הסאונד והמוסיקה מושלמים, כשמדי פעם משתלבים קטעי שירה, אך מעל כולם מרחפים דיאלוגים מרתקים שנעים בין תיאטרון קלאסי לתיאטרון אבסורד, בין אוואן גארד לקומדיה, יונסקו, שיקספיר וצ'כוב, סרט של ברגמן, פליני וצ'פלין, בתרכובת שרק אמן כסובול מסוגל ליצור. אהבתי הכל, בכיתי עם רותי כשדינה אומרת לדייב בנשימתה האחרונה "אל תמהר, אני אחכה לך עד שתבוא". צחקתי ממשל הזלילה של מעוז ואלעד ונזכרתי בברכט שסובול כנראה לא כל כך אוהב. אהבתי את האינטלקטואליות הצרופה של הספר ותהיתי למי סובול מכוון את הספר – לאליטה רוחנית, לכל אדם ואשה, לקהל ישראלי או בינלאומי? אך אין לי ספק שזה ספר אוניברסאלי המיועד לכל!

סובול כותב בנפש אוהבת ודואבת על המדינה הנפלאה והנוראה שלנו. מי שנעול על דוגמה יונית, ניצית, חרדית או איסלמית יתקשה לאהוב את הספר כי הוא חובט בכולם, בסטירה נוקבת הסוטרת לאגו המנופח ולמנטרות השחוקות של רבים מאיתנו. סובול לא חוסך את שבטו מהיהודים והערבים הנושאים באחריות למצבנו, כשעם שב למולדתו והקים בה מדינה משגשגת באיזור שהיה שומם ברובו, אך חי בה גם עם פלשתינאי בארץ ישראל הצמא לחופש, והמשועבד באותה מידה לכיבוש ולנביאי השקר של אל אקצה בסכנה. סובול מבקר יונים וניצים שלא מסוגלים להשתחרר מהסיסמאות השחוקות של שמאלנים בוגדנים ומתנחלים קלגסים. הוא כותב דברים בוטים נגד הצביעות של דתיים עם הדמויות הגרוטסקיות של צונגפלייש (לשון בשרית ולקקנית), של דובאש שחזר בתשובה ובשאלה. ואין סיכוי ששרת התרבות שלנו תמליץ עליו לפרס ישראל, כי היא עשויה לחשוב שהוא מתכוון להולכים שבי אחרי דמגוגים פופוליסטים כשהוא כותב על: "בהמות, ברברים, בריונים מפגרים, פוסטמות, חלאות ונמושות". והטייקונים מזמן חדלו לאהוב את סובול בעקבות המחזות החברתיים הנוקבים שלו, כשבספרו האחרון הוא מפליא להכות בהם ובפוליטיקאים עושי דברם, כך שאל לו לצפות לכיסוי אוהד בעיתונים ובאקדמיה הממומנים על ידם.

הספר הוא קריאת שחרור מהפונדמנטליזם היוני והניצי, החרדי והאסלמי. כי סובול, להבדיל מרבים מהסופרים, העיתונאים והפרופסורים לא משתייך לשום זרם. הוא אדם חופשי, מסטיגמות, משקר ומדוגמות, משטיפת המוח של אלה שרוצים לשסות פלג בפלג, להפוך את ישראל למדינה של כתות השונאות ובזות האחת לשניה – חרדים וחילונים, יונים וניצים, מוסלמים ויהודים. סובול אוהב את כולם, כולם היו בניו והוא מחבק את כולם בחיבוק אבהי שמבקר את ילדיו ממרום גילו בחיבוק אוהב, סולח ומבין. סובול הוא בראש וראשונה פטריוט וזה ניבט בכל שורה בספר, הוא אוהב את המדינה על כל מרכיביה, ושואף שהיא תהיה אות ומופת לכל האומות. אך כל אדם נאור בכל מדינה עשוי להזדהות עם הספר כי הוא לא כותב רק סאגה ישראלית, כי אם סאגה הומאנית, אנושית, אתית, המבטאה את רוח החופש בישראל, בפלשתין/ירדן, באירופה, באמריקה, באסיה ובאפריקה. דווקא בימים קשים אלה כשהפאשיזם, הפופוליזם, הניאו ליברליזם, השחיתות, חוסר השוויון והעוני הולכים ומתעצמים, יש בספרו מסר של תקווה לכל אלה שמאמינים ברוח החופש, השוויון והאחווה של כל אדם ואשה, בישראל ובעולם הרחב. וכך מצטרף סובול לשיירה ארוכה של סופרים הומניסטים שלחמו כל אחד בדורו למען ערכי אנוש נשגבים – הנריק איבסן, ארתור מילר, ויקטור הוגו, אמיל זולא, ברטולט ברכט, תומאס והיינריך מאן, לב טולסטוי, אלברטו מורביה, פדריקו גרסיה לורקה ומיגל דה סרבנטס, אריסטופנס וג'ורג' בנרנרד שוו. כולם נרדפו בשל כך, אחדים שילמו על כך בחייהם, בגלות ובנידוי. אך הם מהווים את אבני היסוד של תרבות העולם החופשי יחד עם יהושע סובול, שאולי מתעלמים בשלב זה מיצירתו פורצת הדרך, כי האבן שלו אותה מאסו הבונים הלא חופשיים תהפוך לראש פינה!

ביקורת על הספר הנפלא "ידעתי שאמצא אותך" מאת דליה אביאל

טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
Russian: "Все счастливые семьи похожи друг на друга, каждая несчастливая семья несчастлива по-своему."
vse-schastlivie-semi-pahozhi-drug-na-druga-kazhdaya-neschastlivaya-semya-neschastliva-pa-svoemu-l-n-tolstoj

רומן האהבה הידוע ביותר בעולם "אנה קארנינה" של טולסטוי הוא ללא ספק הרומן האולטימטיבי, כפי שרומיאו ויוליה של שייקספיר הוא מחזה האהבה האולטימטיבית. טולסטוי מתאר ברומן שלו את הקורות לשני זוגות: אנה קארנינה ומאהבה הגראף ורונסקי עם האהבה האומללה שלהם לעומת האהבה המאושרת בין קונסטנטין לוין ואשתו קיטי. גם הדרך לאושר לא זורמת על מי מנוחות והאוהבים לבית לוין צריכים לעבור אודיסיאה קשה ומכאיבה עד אשר הם מגיעים למנוחה ולנחלה.

הזוגות מתחלקים בדרך כלל בין אוהבים מאושרים ואומללים, אם לא סופרים את האוהבים המשועממים. מי שמצפה למצוא בספרה של דליה אביאל רומן שגיבוריו הם גיבורים טרגיים המאמללים אחד את השני יצטרך לבחור ברומן אחר. כי "ידעתי שאמצא אותך" הוא רומן אופטימי בין שני בני נוער המתאהבים זה בזו ואם כי הם עוברים מיני אודיסיאה, הם צריכים להתגבר על התנגדות ההורים והמלחמה מפרידה ביניהם, הם מגיעים תוך מספר שנים אל הסוף הטוב וחיים יחדיו באושר עד לשנות השמונים המאוחרות שלהם.

אביאל משלבת כמה סגנונות השזורים היטב זה בזה – יומן נעורים, חליפת מכתבים ותיאור של המספר. אין הפתעות, מראש אנו עדים לאהבה שאין לה קץ המתגברת על כל הקשיים. תמימות הנעורים של האוהבים כובשת אותנו ומזכירה לנו את האהבות הראשונות שלנו, התמימות, היפות, עם הרישום החזק ביותר. אלא שבמקרה של דליה וצבי האהבה הראשונה היא גם האחרונה, תופעה נדירה בימינו, שבה כל זוג חווה כמה אהבות עד אשר מתחתן אם בכלל ובכמחצית המקרים הנישואים גם אינם מאריכים ימים. איך אומר השיר? "יש לי אהבה והיא תנצח!", והאהבה אכן מנצחת בגדול.

צבי, בעלה של דליה, היה משורר דגול שאת רוב שיריו הקדיש לרעייתו ואילו דליה כותבת מצידה שיר הלל לאהבה הגדולה והיחידה שלה – השיר נכתב אמנם בפרוזה אך הקצב והקסם שלו הם פואטים כמו שיריו של צבי. אין זאת כי האהבה משחררת את נימי היצירה ומביאה לנו ספרי שירה מקסימים כשל צבי ורומן ביכורים של נפש צעירה בגיל מתקדם של דליה, המביאה את הסיפור שלה אחרי לכתו של צבי מאיתנו.

אך הרומן של דליה שזור רבדים רבדים, מהם אנו למדים על משפחת דליה הספרדית – משפחת אבולעפיה – ועל משפחתו הייקית של צבי, על רמת גן, על תל אביב, על הווי בית הספר התיכון שבו הם למדו, המורים והמנהלים, המאורעות הפוליטיים בארבעת השנים הקריטיות 1945-1949, שנים של טרום מדינה, מלחמת העצמאות והניצחון על צבאות ערב והתושבים הפלשתינאים שקמו להשמידנו ובמו ידיהם הביאו על עצמם אסון שהעם הפלשתינאי עוד לא השתקם ממנו.

בימים הקשים שמדינת ישראל עוברת כיום בזירת ההסברה העולמית טוב לקרוא את הרומן של אביאל המביא בין השיטין את הסיפור האמיתי של הקמת המדינה, כאשר לא היו שטחים "כבושים" ורצון ההנהגה הפלשתינאית היה להשמיד אותנו, רצון שלא השתנה מאז ועד עצם היום הזה. הספר מתאר ביד אומן את ההתנהגות החד צדדית של הכובש הבריטי, את המחתרות הציוניות שנלחמו בכובש האכזר ואת ההווי של היישוב הזעיר בישראל שניסה לחיות חיים נורמליים למרות הטרור, הדיכוי והמלחמה, הווי תמים, ראשוני, כל כך טהור.

את הפן הטרגי של הספר מביא המכתב המצמרר של צפרירה שאהובה נפל, אך למרות הטרגדיות והשכול, שורה לאורך כל הספר האופטימיות של זוג הנערים שלא רוצים להיות עורכי דין או אנשי עסקים, טייקונים או סוחרים, אלא מורים שילמדו את הדורות הבאים בכישרון שאין כמותו. ואכן צבי אביאל ודליה אבולעפיה אביאל הפכו למורים דגולים שתלמידיהם זכרו אותם ושמרו איתם על קשר עשרות שנים אחרי שחדלו ללמד אותם. כי הזוג שיתף באהבתו את כל התלמידים והקנה לדורות של נערים ונערות את אהבת הזולת, אהבת המולדת, אהבת התרבות, הספרות, התנ"ך, האמנות ואהבת הארץ.

הרומן של דליה אביאל סותר במידת מה את אימרתו של טולסטוי כי האהבה הטהורה של הזוג שונה מאהבות טהורות אחרות. גם אנשים מאושרים, גם אהבות שמחות הן ייחודיות כל אחת על פי דרכה, כי הרומן נקרא כספר מתח, מקורי, מעניין ומיוחד, שנקרא בנשימה עצורה מראשיתו ועד סופו.

ד"ר יעקב קורי coryj@zahav.net.il

ספר מעולה, אחת הביוגרפיות הטובות שקראתי. אני מציע לכולנו להיחשף לתולדות משפחה כל כך מפוארת. אני דור ראשון בישראל, רוב האוכלוסיה דור ראשון, שני או שלישי. והנה אנו קוראים על משפחה היושבת בארץ ישראל מאמצע המאה השבע עשרה. מלח הארץ.
ד"ר יעקב קורי

צבי אביאל, המשורר העיוור שראה והבין הכל - מאת ד"ר יעקב קורי

צבי אביאל, אחד מטובי המשוררים והמחנכים, שהלך לעולמו, מיזג תכונות נדירות של מורה דרך ורגישות אין קץ. נוטים לחשוב שמשוררים מנותקים מההוויה היומית, בייחוד משוררים ליריים, אבל צבי היה בקי בכל מה שנעשה בישראל, ביכה את הדרדרותה המוסרית ועשה קריירה מיוחדת במינה כמחנך דגול שתלמידיו מוקירים ואוהבים אותו.

אביאל לימד בנהלל, בנהריה, בסמינר לוינסקי ובשנות השישים ייסד וניהל את בית הספר התיכון להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב. בכל המסגרות שבהן לימד הוא הקנה לתלמידיו את אהבת הספרות והשירה, הערכים ואהבת הארץ. במקביל פרסם שבעה ספרי שירה שזכו לתהודה רבה והאחרון שבהם "בשנים בטרם הכרתיך", אותו הקדיש לאשתו האהובה דליה, פורסם ב- 2009.

בקוראי מחדש את הספר נוכחתי לדעת כי בנוסף להיותו שיר אהבה לאשתו, מהווה הספר גם שיר פרידה מדליה ומאתנו, כפי שניתן לראות מהשורות הבאות:
אני בא על מנת ללכת,
לא אשוב עוד אל מקום בו – זרחת
רק אחת ידעתי,
כי בלכתי – אלייך אני שב.
ובבוא היום – והשומרים עלינו
ברכות כל כך, האבן יטילו –
בענוה רבה אז נאמר –
כי אכן, צדקו – אהבנו.
לאהובתי אשר חייכה כאשר גססתי,
אמרתי – אהבתיך.

בערב לזכרו שהתקיים לאחרונה בבית ידידו הטוב שחקן הקאמרי הדגול עודד תאומי, הוקראו דברים לזכרו על ידי ידידיו מכל התקופות בחייו וניתן היה להיווכח איזו אישיות מיוחדת במינה היה צבי. בפגישותינו נהג צבי המפוכח, שלמרות היותו עיוור ראה את המציאות טוב יותר מכל אחד מאתנו, לעקוץ אותי על פעילותי בתחום האתיקה העסקית כאשר הוא טוען שהשחיתות היא דרכו של עולם ולא יעזרו המאמצים הדון קישוטיים שלי ושל אחרים. אך למרות עקיצותיו נהג בכל חייו ביושר ובמסירות שאיששו יותר מכל עד כמה הוא היה אידיאליסט למרות הכל.

צבי לא רק ריפא את נפשם של אלפי תלמידיו, קוראיו ומוקיריו, אלא גם נכון בתכונה המופלאה שבאמצעות מגע ידיו יכול היה להקל כל כאב. הוא שראה עד כמה מדרדרת ישראל ברמתה המוסרית עשה יחד עם אשתו רק טוב והם הקדישו את חייהם לעזרה לסובבים אותם, צעירים ומבוגרים, אנשי רוח ואנשי עסקים, עשירים ועניים, עם ישראל.

צבי היה אדם אופטימי, בצעירותו ברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית ועלה ארצה בשנת 1937 בגיל תשע. בתקופת מלחמת השחרור לחם בחזית הדרום והוא גם השתתף במבצע סיני. אביאל זכה בפרס החינוך של עירית תל אביב והוא היה מאוד ידוע בזכות השתתפותו בתוכניות גלי צה"ל, כאשר ראיין עשרות אנשים בכתבות מרתקות. אך, בעוד היה ידוע על פעילותו החינוכית, התקשורתית והציבורית, לא רבים הכירו את עשייתו הספרותית, למרות שספרי השירה שלו זכו להרבה ביקורות אוהדות.

כמה חודשים לפני מותו הטיל עלי צבי משימה למצוא מישהו שיתרגם את ספר השירים האחרון שלו לערבית. עשיתי מאמצים רבים למצוא מתרגם אך לא צלחתי. אני מקווה שלפחות לאחר מותו יתרגמו את יצירתו לא רק לערבית, כי אם גם לאנגלית, צרפתית, ספרדית ולשפת אמו גרמנית.

על התקופה הראשונה שלו בישראל סיפר צבי סיפור נוגע ללב לכתב גרמני, יורגן ואוייט, שראיין אותו בשרונה, שכונת הטמפלרים שהפכה בתל אביב לקריה ועל החוויות שחווה צבי בשכונה זאת. תרגמתי מגרמנית את הסיפור:

"סיפור קטן. לפני הרבה שנים. הייתי ילד צעיר בן תשע. היה זה יום ראשון שטוף שמש, ועמדתי פה, מתבונן בחצר ולא יכולתי להאמין למראה עיניי. היתה זו חצר איכרים גרמנית טיפוסית עם תרנגולות קטנות, חומות, חמור קטן, שתי פרות שמנות, בדיוק כמו בכפרים שראיתי בגרמניה כשהייתי נער. הייתי בפלשתינה שבועיים. לפני שבועיים הגעתי מקלן, ועכשיו עמדתי פה ושמעתי, הרחתי כפר גרמני.

הרגשתי שמישהו נגע בי בכתף, היה זה כלב רועים גרמני גדול. מאוד אהבתי כלבים, והנחתי ידי על ראשו, גירדתי אותו בין אוזניו, והוא הפסיק לנהום. ראיתי אישה העומדת על המרפסת הקטנה. יום טוב, אמרתי, והיא אמרה, יום טוב, מה שמך? ואני אמרתי, הרברט, אבל אז נזכרתי, לא, הרברט הייתי שם, פה אני צבי, קצת מסובך, שני העולמות. שמי הוא אנה, אמרה היא וחייכה. שמעתי את בעלה מתוך החדר שואל, עם מי את משוחחת, ואז אמרה היא, עם החבר החדש של רולף, רולף היה שם הכלב.

הפכנו חברים טובים מאוד. שלוש, ארבע פעמים בשבוע הייתי מגיע אחרי הצהריים. הייתה שם כורסה קטנה ושולחן, מעץ, עם לכה לבנה, וכוס מיץ ופירות. אבל הכי טובים היו הספרים, הרבה ספרים גרמניים, שחסרו לי מאוד. רולף ישב כאן על הדשא נרדם בין רגלי. כמה פעמים בשנתו יילל בקול גבוה, אני הנחתי את ידי על ראשו וגירדתי אותו בין אוזניו, והוא נרגע. היה שקט נפלא.

הגעתי לפני שבועיים לפלשתינה, מאוד שמחתי על כך, אבל הארץ הייתה זרה, לא הבנתי את שפתה, לא ידעתי כלל איך לשחק עם הילדים. פה בשרונה ליד גברת אנה עם הכלב והמיץ והספרים שאבתי מה שייתן לי אומץ להמשיך לתקשר בבית הספר עם הילדים, עם המורים.

באתי מקלן. עיר יפה. מאוד אהבתי אותה. גרנו בהוהנשטאופנרינג 27, מאוד קרוב לביתנו הייתה כנסיה קתולית קטנה, והכומר היה איש חמור סבר. לא רחוק מהכנסיה היה גן עדן קטן, ספריית ההשאלה של דוד יוהאן, שהיה חברי הטוב ביותר. ספרים נהדרים. בהתחלה הוא לא האמין שאני קראתי באמת את הספרים, והוא ערך לי מבחנים, אבל אחר כך נתן לי את ספרי קרל מאי ואריך קסטנר.

כך ישבתי שעות על גבי שעות במחיצתו. לא יכולתי להבין את התכנים, אבל יכולתי לחוש אותם. פעם אחת הלכתי לטייל עם אבי ורצתי לספסל שלי, ואז שמעתי את קולו של אבי, חזק וקשה: בוא מייד חזרה, אסור לשבת כאן יותר! היה זה יום קשה ביותר, באתי לדוד יוהאן וכמה אנשים היו בספריה ושאלתי אותו אם הוא קיבל את הספר החדש של קסטנר. והוא החוויר ולא אמר דבר. אחרי שהאנשים הלכו הוא אמר לי, לא, אין יותר את קסטנר. אני לא מרגיש טוב, לך הביתה. ואז אמר משהו נורא: ואל תשוב לפה לעולם!
יכולתי רק להרגיש, לא יותר.

גברת אנה, השפה, הספרים, זה היה עולם שנהניתי ממנו, זה היה עולם שהכרתי. זה היה עולם שבו ידעתי איפה אני נמצא. בהדרגה הפכתי יותר ויותר לחלק ממולדתי פלשתינה. לא ניתן להסביר, אבל הייתי רוצה לאמר לך. זה בלתי אפשרי, לנו בני האדם להסביר. היה פעם רומאי זקן טרנס, בשנת 120 לספירה והוא אמר בלטינית "אני אדם...", אני אדם וכל מה שאנושי לא זר לי. הכל הוא אנושי, גם סיפורי הקטן.

אבל היה זה יום נפלא, ואז הגיע החופש הגדול של יולי 1939, והתחילה המלחמה. פניה של גברת אנה הרצינו, פה ושם זלגו דמעות מעיניה, והיא סיפרה שהם נוסעים לאוסטרליה ולא יכולים לקחת עמם את רולף. אמרתי, גברת אנה, אני אקח אותו אל ביתי, אהיה חברו הטוב ביותר, אנא תני לי את רולף! היא אמרה לי, שהיא לא מאמינה, שהיא לא יכולה להאמין שבעלה יסכים לכך.

ואז הגיע היום האחרון, שבו הגעתי לשרונה. וגברת אנה ישבה בחוץ והמתינה לי, בלי מיץ, בלי ספרים. ואני באתי ושאלתי אותה, איפה רולף, אני רוצה לקחות אותו אל ביתי. ואז השיבה לי, רולף מת.

אני יושב פה ומדבר בשפה שלא דיברתי בה 60 שנה. ומה למדתי בחיי, אדון חביב: עלינו להמשיך לחיות, לפני שכולנו ניעלם."

וזה אולי המסר העיקרי שהשאיר אחריו צבי, האופטימיסט הבלתי נלאה, שלמרות עוורונו וראייתו המפוכחת על ההדרדרות המוסרית של ישראל – עלינו להמשיך לחיות לפני שכולנו ניעלם, לחיות ולקוות בפרפרזה לאמרתו הידועה של אלכסנדר דיומא ברוזן ממונטה קריסטו, לקוות לעתיד טוב יותר למרות השחיתות המכלה כל חלקה טובה, האתיקה העסקית ההולכת ומדרדרת, הפוליטיקאים הדואגים רק לעצמם ומזמן הפסיקו לייצג אותנו, האזרח הקטן, מעמד הביניים.

למרות הרמה התרבותית שהגיעה לשפל ללא תקדים עם תוכניות הריאליטי המנוונות שהשכיחו מהנוער ומהצעירים את קריאת ספרי המופת. צבי אביאל היה אחד האנשים האינטלקטואלים המזהירים ביותר שהכרתי. הולכים ומתמעטים אנשים בשיעור קומתו ובשיעור קומתו של ידיד אחר שלי יהושע סובול. אך המסקנה של שלושתנו היא לעסוק בחינוך על מנת לבלום ולו במעט את הניוון הערכי והתרבותי אם אנו חפצי חיים.