הספר הוא על מפגשים: של תרבויות, קודים חברתיים,משפחתיות של ארץ מוצא - גאנה וארץ היעד - ארה"ב כמו תגובה למשברים של היחיד ושל המשפחה.
אב המשפחה קוויקו, מגיע לארה"ב והופך למנתח מוכשר בבית החולים "בית ישראל".
בעצם כל העולם פרוש לפניו. והנה משבר מקצועי מנטרל את כושר תגובתו ושיפוטו. והמשפחה נקלעת למצוקה שהפתרונות שלה שונים מאחד לשני.
חלק מהמשפחה חוזר לגאנה והאב מקים קליניקה. שם הוא מסיים את חייו.
השבר הראשון הוא הדרמטי והמשפיע ביותר. מות האב הוא תהליך של פתיחת פצעים כדי להרפא.
בעצם הספר מתחיל בשלב השני והדמויות והעלילה נפרשות בהבזקים לאחור.
זוהי משפחה מוכשרת ומצליחה מאוד, חרף הטראומות של היחיד והקבוצה.
האב , קוויקו הופך מאב רגיש ואוהב, לאדם רדוף תחושת כישלון וחדל אונים מול עוולה שנעשתה לו.
האם הופכת למאשימה, כך שגם במותו אינה מעזה לבטא את המשפט : "אני אוהבת אותך".
מאידך , אינה מפזרת את האפר אלא מניחה את הכד החתום לגלי הים ואומרת : " מספיק היינו מפוזרים".
יש בספר הרבה תובנות המעידות על הסופרת:
- אחד הנושאים העיקריים בספר הוא הזיכרון, השיכחה וההשכחה של כל יחיד, והזיכרון הקולקטיבי של המשפחה כיחידה שלימה.
אחת הדוגמאות בספר היא האפיזודה שבה האב חוזר מעבודה, אוסף את אישתו ,פולה,והילדים והם הולכים לסקי שלג אסור בפארק בלילה. הוא מוציא חמש מיגלשות כמספר הנפשות והם גולשים כל הלילה וחוזרים מאושרים בבוקר.
ואז מוסיפה הכותבת כי עם הזמן התמעט מספר המיגלשות לארבע ואפילו פחות.
בדרך זו הוצאו הדמויות מהנרטיב המשפחתי .(האב ראשון כמובן).
הארוע הזה, סגר מעגל בטקס פיזור האפר.
מאידך , הספר הוא שיחזור זכרונות , ממש כמו ארכיאולוג, מפיסות מידע לכדי סיפור.
כשקראתי קטע זה, חשבתי על הנרטיב שלנו כישראלים והעם היהודי בארץ, והמלחמה על תכניו היום.
יש גם רגעי שפיות בכאוס.
האב חוזר לגאנה ומבקש לבנות בית בכפר בסיגנון מקומי. הוא נדחה על ידי יזמים וקבלנים. עד שהוא מגיע אל נגר זקן, שאומר לו כי יבנה את הבית לפי התוכנית. כשהאב אומר כי אין לו תוכנית , עונה הנגר:"אבל יש לך אותה בראש".
הבית נבנה בצורה מושלמת עד לנושא הגינה. כאן הנגר/ בנאי מסרב להרוס אותה בטענה הדומה למשפט :"כי האדם עץ השדה". והפרשנות שאומצה על ידי חלק מהציבור בארץ.
אין ספק כי לסופרת יש כישרון כתיבה.לדוגמה:
האב נפרד מהבית הישן שגרו בו בארה"ב: " איך גרנו כאן? תהה קווינקו. כל השישה? ועוד מאחור, שם אפילו אור השמש נראה איכשהו מלוכלך?...הסתכל שוב אל הבית שכמו אמר לו: לך.
הוא לא רצה ללכת לאן שהוא הולך, להמשיך קדימה, אבל הוא לא יכל להפסיק לנוע או להשאר כאן או לחזור.
הוא הנהן אל הבית ויצא לדרך".
מדוע איני נותן ציון מרבי לספר?
ובכן הכותבת , אמנם בת חסותה של טוני מוריסון, אולם כנראה לא תלמידתה.
בניגוד לכתיבה הישירה של מוריסון, יש כאן שתי מחלות:
א. הדקונסטרוקציה, שבה מפרקים נושאים להבהקים ולא כותבים ברצף כדי שהקריאה תהיה "מענינת".
לזכותה יאמר כי בתום הפרק הנושא ברור, אבל כמו בפאזל, נדרשתי להרכיב צרופים עד למחצית הספר ורק אז להבין מי כנגד מי ומתי.
ב. הבעיה היותר קשה היא הניסיון להצגה דרמטית של הנושאים והדמויות. כאילו העלילה והארועים אינם מורכבים וחזקים אמוציונאלית מספיק.
הטכניקה השולטת בכתיבה בספר זה היא פתיחה על " הוא" או "היא" מבלי להביא אפילו את שמם.
לנו כבני אדם, יש נטיה ליצור רצף. וכאשר פרק מתחיל ב " הוא...", הרי אנו ממשיכים את סיפורה של הדמות מהפרק הקודם, עד שאנו מגלים כי מדובר בדמות אחרת, מקום וזמן שונים.
ג. אם נוסיף לזה כי השמות והגינאאולוגיה המשפחתית, אינם בהירים , במיוחד לנו אנשי המערב, הרי, נצרכתי בזמן הקריאה לעצור , לחזור אחורה, לשרטט מפה משפחתית כדי להמשיך בקריאה.
ולבסוף , בחלק האחרון יש סצינה מופרכת, של התאומים והדוד. לעניות דעתי, ניתן היה לוותר עליה.
הספר דורש מאמץ , אבל עם שירטוט המבנה המשפחתי, וזיהוי בעיות המרחב והזמן, יש בו תובנות והנאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
