ביקורת ספרותית על התמונות שעל הקיר מאת ציונית פתאל-קופרווסר
ספר בסדר

---

לכאורה ספר על החיים בבגדד, החל מתחילת המאה העשרים, סוף תקופת הטורקים ועד שנות החמישים והעליה לארץ.
הספר מתרכז במשפחה אחת של נוריה ואדואר. לנוריה כוחות מאגיים לריפוי ואילו אדואר מתפקד כאב המשפחה, ההולך ומאבד את מעמדו .
במעגל הרחב דודות שמתפקדות כמכשפות רעות.
הכל מתחולל באוכלוסיה הדלה של בגדד היהודית , סביב בית כנסת "זילכה" ובית הכנסת הגדול.
כאן המקום להציג את עצמי ( כותב הביקורת): עליתי מעיראק בגיל שש והשתייכתי לשכבה זו בעדה העיראקית, כך שהסקרנות והצימאון שלי לסיפור על החלק ה"בגדדי" הם עצומים ולא רוויים.
כמה דברים מאפיינים את הסיפור:
א. אין עירבוב בין השיכבה והמעמדות הגבוהים של האוכלוסיה היהודית לאלו הנמוכים.
מקום המיפגש היחיד הוא בית הספר התיכון שבו ניתן לבני המעמד הנמוך להתקבל רק בהצטיינות מיוחדת.
שאר הילדים נידונו לצאת לעבודה או ללמוד בבית מדרש.
ב. המוטיב החוזר לאורך הספר הוא המעמד הירוד והמדוכא של האישה. הן כילדה ( לעזור לאימה ולשמור על צניעותה לצורך שידוך הולם), כבוגרת לא נשואה (ראו הערה קודמת) או כאישה נשואה הנמצאת ברשות בעלה.
ג. כל חריגה מהכללים אסורה בהחלט.
ד. על פי הספר, האוכלוסיה היהודית בשכונת העוני, נגועה באמונות טפלות, כשפים וחרדה מפניהם.
השאלה הבסיסית האם זה טיפוסי רק לאוכלוסיה היהודית בעיראק? בשביס זינגר עונה על זה בלאו רבתי.
גם בעיות השידוך והשליטה של הבעל/ הגבר / האח דומים.
לכן זהו המקום לשאול מהו הערך המוסף והייחודי של ספר זה.
התשובה המתבקשת היא: עיראק והיהדות בה.
כאן ציפיתי כי "הניחוח הבגדדי" יעלה ויטביע את חותמו, שגם אני , בדומה למחברת הספר אתבשם בו מכל עמוד.
ולא זה המצב.
ההסבר , לדעתי טמון בעיסוקה של המחברת ושל בן זוגה. שניהם אמונים על איסוף מידע ועריכתו מבלי להשמיט פרטים או לפגום בדיוקם.
כך מכינים דוח מודיעיני טוב .
ואמנם ניכר היה כי המידע נאסף, אפילו ביטויים בשפה היהודית העיראקית כמו "רמאד" ( נא לאמר בריש צברית ולא מזרחית), שפירושו : טינופת.
בספר מופיעים עוד כמה ביטויים , שהעיקרי בהם "אללה עטה ואללה אכאד" שפירושו " אלוהים נתן ואלוהים לקח" שהוא המוטיב של הספר.
אבל הביטויים אינם שזורים בצורה טבעית בדיבורם של הגיבורים.
שאלתי את עצמי : מדוע כשקראתי את בשביס זינגר הייתי מוקסם וכאן החלה הרגשה של לעיסת מסטיק או בשר לא מבושל מספיק, כבר באמצע הספר שהלכה והתעצמה עד סופו?
והתשובה לכך כפולה:
א. כאישה שעסקה במודיעין, לא רצתה המחברת להשמיט ולו פרט אחד ממה שאספה ורקחה. ולכן הספר התארך לכדי כפליים מגודלו הטבעי.
ב. כתיבה ספרותית אינה דוח מודיעיני. יש צורך באיסוף מידע , רקע וסביבה. מיד לאחריו צריך לבוא תהליך לא קצר של עיכול המידע וגיבוש הדמויות בנפש ומוח הכותב(ת).
רק לאחר מכן צריכה לבוא הכתיבה, שבה אין משמעות למידע שנצבר , אלא רק למה שהתבשל בראש. שבו מתרוצצות שתי מערכות חשיבה: העלילה והקורא.
אפשר בסוף לערוך מעט את הסיפור ולדייק בפרטים ולהוסיף מעט נופך כזה או אחר.
לתחושתי , לא זה היה התהליך. לכן עיקר הספר הוא מסירה טכנית של דמויות , ארועים ופעילות, ולא יריעה של תחושות שיכולה לזכות בפרס נובל, אדם כמו בשביס זינגר.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על התמונות שעל הקיר