בעיקרו של דבר מזדהה עם הביקורת של רוןש. אולם רציתי להוסיף שלש נקודות שהבקורת התמציתית לא נגעה בהם:
יחסי הבלש ואביו אינם סתמיים. האב עסוק במחזור ציור אחד ויחיד: נוף מלנכולי של סתיו. שהשינוי היחיד האפשרי בו הוא הופעת תרנגול בר גדול על גדם עץ. לכאורה חייו של ולאנדר הם היפוכם של דפוס חיי האב. וחקירת הרציחות בנוייה על מהפכים, סתירות בהנחות, ואקראיות ועדין מנקר ספק- האם פענוח אין סופי של רציחות, המתרגשות לפרקים, אינו מייצר דפוס ממוחזר שהחידוש שבו אינו שונה מתרנגול הבר הצף לפרקים. מתחייבת לדעתי גם מילה על אופיים השונה של הרציחות: רציחת זוג הקשישים מהותו תאוות הבצע. רציחת הסודני היא פשע שנאה. ולא שפשעי שנאה זרים להיסטוריה האנושית ובכול זאת, אירופה השבעה המתיימרת להתנער מזועות הנאציזם חווה מחדש " חלב שחור" כדברי פאול צלאן . או בדימוי של מנקל: תרנגול שחור גדול על גדמו של עץ. תמיד בקצהו הימני של הציור.
ועוד מילה על שאלת החמצות : ולאנדר וידיד נעוריו סטן וידן חלמו למצוא את מקומם על בימות האופרה. ולאנדר כאמרגן ווידן כטנור מוביל. האכזבה לא איחרה לבוא: החלומות נגוזו. החברות לא שרדה. האם חלומה של אירופה להיות מאוחדת ונאורה ישרוד את שיבוש החלום מול גלי המהגרים?! מנקל אינו סבור כך: "אנחנו חיים בעידן לולאות החנק,אי השקט רק יגבר כאן מתחת לשמים" מהרהר ולאנדר באחד ממשפטי הסיום של הספר היפה הזה.