ביקורת ספרותית על עצמי עיניים חזק - דייב גרני #2 מאת ג'ון ורדון
ספר מעולה

---

אל תספרו לג'ון ורדון, אבל אני שונאת ספרי מתח.
למסקנה הזאת אני מגיעה בכל פעם שאני מסיימת ספר מתח. לא כי אני לא נהנית מהם, חלילה. אני מאוד נהנית מהם במינון הנכון - שהוא משהו כמו 2-3 ספרי מתח "כבדים" בשנה (כלומר, כאלו שמרוב שהם מותחים אי אפשר להניח אותם - "נערה עם קעקוע דרקון", "אותי אתם מחפשים", "חשוב על מספר"), ואולי גם 5-6 ספרי מתח "קלילים" בנוסף (כלומר, כאלו שהמתח בהם פחות רציף ושהוא רק ז'אנר משני ביחד עם עוד ז'אנרים אחרים שנותנים הפוגות - "צופן דה וינצ'י", "שרלוק הולמס"). אם אקרא יותר מידי מתח בבת אחת זה כנראה יהרוס לי את ההנאה מהספר, לא משנה כמה טוב הוא, פשוט כי זה נמאס עליי די מהר.
ובכל זאת, אני נהנית מספרי מתח כשהם מתאימים לי למצב הרוח ולנסיבות. אני קוראת אותם מהר - ממש "בולעת" אותם - כך שהם יכולים לתת לי הפוגה מספרים אחרים בהם אני תקועה ולשחרר אותי מתחושת המועקה של קריאה איטית. אני נהנית ממשחקי הניחושים ומהרמיזות לאורך העלילה, ותמיד מתענגת על הדילמה בין לעצור רגע כדי לחשוב מה אני מנחשת שיקרה ובין להמשיך לקרוא כדי לגלות את הפיתרון כמה שיותר מהר. אני אוהבת את העלילה הקצבית, את הדמויות בעלות המוח החריף, את הסיטואציות המורכבות והרגישות, את האיום על חייהן של הדמויות שחודר לי עמוק לנשמה ואת הסופים המפתיעים ועוצרי הנשימה.
ובכל זאת, אני שונאת ספרי מתח.
תופעות הלוואי של הקריאה שלהם הן מורטות עצבים - מזכירות לי את הציפייה בתור לרכבת הרים כשהיית קטנה. אני יכולה להרגיש את התנופות של המתקן, לשמוע את הצרחות, ולדעת שאני עומדת לעבור את זה בעוד דקות ספורות, ובכל זאת, אני עדיין לא שם. אני עדיין לא על המתקן. אני רק מחייכת לעצמי כמו מטומטמת בתור הענקי בתוך החממה המיוזעת של כור ההיתוך הישראלי, מנסה לשלוט בהתרגשות הילדותית שלי.
זה בערך מסכם את מה שאני עוברת כשאני קוראת ספרי מתח. אני לא שם, לא משנה כמה אנסה לטעון שכשאני קוראת אני מרגישה את עצמי בתור הדמות הראשית. אני יכולה לשמוע את זה ולהרגיש את זה, אבל אני לא שם. אין לי שום שליטה במה שקורה. אני חסרת אונים אל מול המתח והלחץ והחרדה. לכן אני אף פעם לא קוראת ספרי מתח לפני השינה. קשה להירדם כשהראש שלי עדיין בספר ואני מנסה להבין איך משהו מכל העלילה שהציגו לי הוא הגיוני.
ספרי מתח הם מעצבנים. הם מורטי עצבים. ובכל זאת, כמו כדי להוסיף חטא על פשע, הם גם מהנים - מענגים במורכבותם הנפלאה ובעושר העלילתי שלהם.

"עצמי עיניים חזק" גרם לי לאותן תגובות חיוביות ושליליות שתארתי למעלה, וגם אותו שנאתי, בתור ספר מתח, ויותר מכך - ספר מתח "כבד", ואפילו יותר מכך! - ספר מתח שגרם לי לזרוק אחר צהריים שלם בקריאה במקום בהכנת ערימות שיעורי הבית שניתנו לי לחופש. ובכל זאת, סיימתי אותו עם חיוך על הפנים.
במובנים מסוימים אני מרגישה שהספר הזה יותר טוב מהספר הקודם לו. אולי כי הנושאים שהוא עסק בהם היו קשים יותר וכל החקירה הזאת הייתה מורכבת יותר, כוללנית ומקיפה יותר, ולא תלויה רק באדם אחד ובטראומות הילדות שלו, בניגוד ל - "חשוב על מספר" (למרות שגם ב - "עצמי עיניים חזק" נתנו לזה חלק, כמובן - זה היה החלק העסיסי יותר בחקירה). אני מניחה שזה פשוט העצים את הסכנה בכל העניין, ובנוסף הבהיר כמה הפשע כמעט ממוסד במקומות מסוימים.
אולי אני מאמינה שהספר הזה יותר טוב מהקודם לו דווקא משום שקראתי את "חשוב על מספר" לפני המון זמן בגלל המינון שהקצבתי לעצמי בנוגע לספרי מתח. אבל אני לא בטוחה. משום מה, "עצמי עיניים חזק" הצליח לסחוף אותי יותר. לא ציפיתי לכך. את "חשוב על מספר" גמרתי לאחר שבוע של קריאה, בעוד שאת "עצמי עיניים חזק" חיסלתי ביומיים.
מה שברור לי יותר מהכל הוא שג'ון ורדון משביח עם הזמן. הוא מסוג הסופרים הללו שנדמה שהם ממשיכים ספרים לסדרות פשוט כדי לעשות את אותו הדבר שהם עשו קודם, רק טוב יותר. כן ניכר שהוא קצת חוזר על עצמו - רואים את זה בקווי העלילה הכלליים - אבל, בעצם, אז מה? הוא עושה את זה טוב יותר. הוא משתפר. הוא בוחר לעסוק בחקירות מורכבות יותר. הוא מציג מציאות הרבה פחות חד משמעית. הוא משתכלל. אני יכולה להבין למה אנשים שציפו לספר שהדבר היחיד שמחבר בינו ובין הקודם שלו הוא הדמות הראשית התאכזבו, אבל אני לא הרגשתי דומה. האמת היא שהרגשתי קצת כמו אימא גאה. אבל אולי אין לי זכות לחוש כך כל עוד לא קראתי את הספרים הבאים בסדרה, ולכן אשאיר את התחושה הזאת בצד בינתיים.
כמו בספר הקודם לו, גם בספר הזה יכולתי ליהנות מהדיאלוגים הקצביים והעצבניים, מהסופים המותחים של הפרקים שלא נתנו ברירה אלא להמשיך לפרק הבא, מתהפוכות העלילה שרודפות זו את זו בזריזות נהדרת, מהחיים האישיים של גרני שהולכים ונמהלים בעלילה המרכזית ככל שהספר מתקדם, מרגעי ה - "אאוריקה" של דייב והמוח החריף שלו (הסופר לא חוסך מהקוראים את ההרהורים האינסופיים, לא משנה כמה חוזרים על עצמם או טיפשיים הם - וטוב שכך. זה הופך את דייב למישהו שאפשר לעקוב אחרי חוט המחשבה שלו ולא ללכת לאיבוד בגאונות של המוח שלו), עמיתי העבודה של דייב עם כל החולשות והפאקים שלהם (שהיו לעיתים נוגעים ללב ולעיתים משעשעים), וכמובן, החקירה המרתקת מתחילתה ועד סופה הנהדר.
נקודת ההבדל המשמעותית ביותר שראיתי בין הספר הזה לקודם לו, מלבד כמובן החקירה עצמה עליה פירטתי למעלה, היא העובדה שהפעם ורדון עשה חיים קצת פחות קלים לדמות הראשית שלו ולא פחד לפגוע בה. אבל לא אפרט בנושא, כי משם אפשר להתדרדר בקלות לספוילרים.

קצת על הדמויות? (לא אפרט על הדמויות היותר משניות כי אין לי יותר מידי מה להגיד עליהן - בסופו של דבר הספר הזה התרכז הרבה יותר בעלילה מאשר בדמויות, ואולי טוב שכך)
דייב הוא בחור מורכב ורב-פנים כמעט כמו החקירות שהוא לוקח תחת חסותו - אולי בגלל זה הוא דמות טובה כל כך. אני מודה, אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותו ממש בתור דמות. תמיד יש מין ריחוק ממנו, קיר של זכוכית, אולי דווקא בגלל העובדה שגרני הוא פשוט אדם די מרוחק, ולכן זה יכול בכל זאת להיחשב להצלחה של הסופר. ובכל זאת, הייתי רוצה לראות יותר פירוט על הרקע שלו, יותר מהחיים האישיים שלו, מהילדות שלו. זה נגיד משהו שהרגשתי שהיה בספר הקודם יותר. אבל למרות שלא ממש התחברתי אליו באופן אישי, אין ספק שהוא דמות מופתית... הוא מאופין עד כדי כאב, הוא בעל חלקי אישיות שונים שלעיתים מתנגשים זה בזה, הוא מורכב ובנוי היטב, הוא... אנושי. אני מניחה שזה מה שעושה אותו למצוין במיוחד בסופו של דבר.
מדלן תמוהה בעיני - גם היא בעלת סתירות פנימיות, אבל באופן פחות חינני מדייב, כאילו היא מתקשה מאוד להבין מה היא רוצה מהעולם. אני בדרך כלל לא נוטה לאהוב את זה כשגברים כותבים דמויות נשיות כאילו רוב החיים שלהן סובבות סביב בן הזוג שלהן, וזה בערך מה שמדלן הייתה בספר הזה - וחבל, כי הייתה יכולה להיות לה תרומה אדירה בספר הזה, תרומה שבוזבזה בצורה מצערת מאוד. (בכללי שמתי לב לפלקטיות שבה ג'ון ורדון מתאר נשים. חלק מהדמויות הנשיות היו טובות יותר וחלקן פחות, אבל בכללי הוא לוקה בשטחיות מסוימת כשזה מגיע לכך. אולי לא הייתי צריכה לצפות למשהו אחר)
ג'ק היה די מצוין. הוא כמו משלים את דייב מבחינות רבות, מוסיף פלפל שלדייב אין כל כך, ועם זאת הוספת ההומור היא לא התפקיד היחיד שלו בעלילה - בעיקר לקראת סוף הספר הוא לוקח תפקיד חשוב יותר ויותר. שנאתי אותו ואהבתי אותו לסירוגין, ובעיקר נהניתי מאוד מהאופן שבו הוא הוסיף לספר את כל מה שלגרני אין. אני מרגישה שורדון ממש השתמש בו בתור ראי כלשהו לדייב, וניתן היה לראות את זה באופן הכי ברור שבעיקר כשהחקירה הגיעה לשיאה.

הייתי מפרטת יותר לגבי העלילה עצמה ולגבי התהפוכות בה, אבל אני לא רוצה לעשות ספוילרים. רק אגיד שאני באופן אישי אומנם לא הייתי לגמרי מופתעת מהסוף, אבל כן הוקסמתי לחלוטין מהקונספט העיקרי של כל החקירה הזאת - עניין הסיפורים שהופכים למציאות. זה היה מרתק, והייתי מציעה לאלו שעוד לא קראו את הספר לקרוא אותו רק בעבור זה, רק כדי לחשוב באופן עמוק על הנקודה מעוררת המחשבה הזאת... זה חזר על עצמו לאורך כל הספר - העובדה שאנשים רוצים להאמין לדברים מסוימים, שבני אדם אוהבים להפוך סיפורים למציאות, ושאגדות הן לא יותר מעובדות שעדיין לא חזרו עליהן מספיק פעמים.
זה, יותר מכל דבר אחר, היה הדבר שהכי אהבתי בספר הזה.

מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של קוראת בקפה
» ביקורות נוספות על עצמי עיניים חזק - דייב גרני #2