“#
לא מצליחה להבין איך הבריטים הצליחו לפתח אימפרייה, התנהגות מופתית בשעת צרה, נחישות מול ההפצצות במלחמת העולם השנייה ועוד תחומים ראויים להערצה עם מה שהם קראו לו "חינוך" אליטיסטי לילדי המעמד האמיד . בין הגילים 8 – 13, גילאי יסודי – חטיבה נשלחים לפנימייה. כל מי שרוצה שצאצאו (בעיקר ממין זכר, אם כי גם בנות "זכו" לדומה) יצליח בחייו, יתרועע עם האנשים הנכונים, ויתפתח לפריבילגי לתפארת האימפרייה, יושלך לגוב האריות של חוקי הילדים. (זוכרים את "אי הילדים" או את מקבילו המקברי "בעל זבוב"?) הלימוד - שינון משפטים בלטינית, דיקלום שירים, למידה בעל-פה... המבוגרים היחידים בסיפור הם המורים. רובם אדישים, המעטים המתעניינים אינם יכולים להיכנס ולהבין את חברת הילדים.
זה ספר שנכתב על אירוע שקרה בפנימייה אחת בשנות ה 50 של המאה הקודמת. הוא היה ברשימה שלי כמה שנים, מאז הביקורת של יונתן בן (תודה רבה!)
הספר כתוב כמו שכתבו פעם: ללא פירוטכניקה ספרותית, סיפור מתקדם כרונולוגית, ללא קפיצות בזמנים, בלי היסטורייה של הדמויות. מהבחינה הזו הוא היווה שינוי מרענן יחסית לספרים עכשוויים. הפנימייה מצויירת בקווים חזקים, עם חוקים נוקשים והתייחסות קשוחה של המורים, שכולם גברים, לתלמידיהם. החלק הראשון הוא החלק האיטי של הספר, מספק את התשתית ההכרחית להבנת מה שיקרה בחלקו השני. בחלק הזה רדמונט בוחן התייחסות הרוב המדוכא של הנערים, לכריזמה ולבריונות. רמז – מעריץ את הכריזמה ונכנע לבריונות. רדמונט משכנע שכריזמה פירושה ביטחון עצמי וחוסר התייחסות לדעת הרוב. ואם נבחן את המקרים המוכרים לנו של כריזמה, אפשר בהחלט להסכים איתו.
חלקו השני של הספר מלא בהתפתחויות מותחות לכאורה. נוספות עוד כמה דרמות וכמה אסונות מעשה ידי אדם. למרות שחלק זה הוא מעניין, הוא מופרך מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליו ברצינות. אני מחבבת סיפורי בידיון מרתקים, אבל סיפורי ממבו-ג'מבו מרתיעים אותי כשהם לא מצחיקים אותי. זה מה שבחר רדמונט כפיתרון לסיפורו. חבל, כי הסיפור מתחיל מצויין ורדמונט יודע לספר סיפור. איכשהו גם הוא הפך שבוי בידי הדמות שברא, נער בן 15 שמצליח להיות כל-יכול בזכות כריזמה וחוסר מוחלט באמפתייה. בני הנוער המתוארים בסיפור מעדיפים להצטרף לרוע ולא להפוך קורבנו, אם כי רדמונט מהסס, כך נראה, ללכת ממש רחוק עם התזה הזאת.”
