כמו עוגיית המדלן שהחזירה את מרסל פרוסט לילדותו, ככה הספר היפהפה הזה החזיר אותי פתאום לנעורים. חדר של תיכוניסטית בקיבוץ, טייפ קטן ליד המיטה, ואני קוראת שוב ושוב בספר דברים שצריכים לעבור של ורד מוסינזון. בשיעורים המשמימים בביה”ס הייתי משרבטת על המחברות ומנסה לצייר כמוה. מוסינזון הצליחה לנסח בדייקנות רבה כל כך הרבה דברים שהרגשתי אז. וזה בדיוק מה שעושה הספר של אורית שרת פורטר – מבטא במילים ישירות ומדויקות רגשות של עכשיו. של אימהות, של נשיות, של התבגרות שנייה.
בהתחלה שאלתי את עצמי – למה בעצם לא הוגדר הספר כספר שירה? כי הלא הסיפורים-הקצרים-מאוד מסודרים בו על הדף כמו שירים לכל דבר. אלא שאחרי הקריאה השנייה דווקא הבנתי את ההחלטה הזו. והבנתי גם שיש המשכיות בין הסיפורונים הקצרצרים האלה. כל אחד הוא סיפור בפני עצמו, אבל כולם ביחד יוצרים סיפור שלם. סיפור על אישה שמעזה לגדול (ואני ממליצה לכם לחפש ביוטיוב את הסרטון שבו אורית מספרת קצת על סבא שלה, משה שרת, ועל המשבר בחייה שבעקבותיו נכתב הספר).
המדד שלי לספר טוב, הוא לכמה אנשים הייתי רוצה לתת אותו אחרי שסיימתי לקרוא. במקרה הזה, ידעתי מיד שאשאיר את העותק שלי קרוב אלי, וארוץ לקנות עותקים אחרים כמעט לכל אישה שאני אוהבת… תתארו לכם.
בקיצור: מרגש, נוגע ועמוק. לאנשים שמתעקשים להגשים את כל החלומות, ושלא מפחדים ללכת עם שמש בכיסים.
