כ- 10,000 ילדים הוצאו מגרמניה בין דצמבר 1938 לספטמבר 1939, והועברו למשפחות בבריטניה. הכוונה הייתה שעם נפילת הנאצים ישובו למשפחותיהם, אך למרבה הצער לרובם לא היה לאן ולמי לחזור. אחד מהילדים הללו היה היינץ ליכטוויץ, שבגיל שש וחצי נפרד מאביו ואומץ על ידי משפחת פונר בעיר סוואנסי בבריטניה, שם הפך לבן בית, למד אנגלית והיה להנרי פונר. במשך כחצי שנה בשנת 1939 שלח האב מקס לבנו הייני גלויות מצוירות לביתו החדש, ובהן מילים חמות שבין אב לבנו הקטן. בתחילה כתב בגרמנית. לאחר כמה חודשים עבר לאנגלית, אחרי שהבין שבנו שכח את שפת אמו ואינו מבין אותה עוד. מדהים כמה מהירה הסתגלותם של ילדים למצב חדש…

הגלויות נשמרו על ידי דודה ויני – אמו המאמצת של היינץ/הנרי – באלבום מיוחד. לימים, כשעלה לישראל והקים בה את משפחתו, לקח עמו את האלבום. ב- 2002, בעת ביקור ביד ושם, סיפר הנרי פונר על אלבום הגלויות לנעמי הלפרן מארכיון יד ושם. אנשי הארכיון הביעו עניין רב באוסף, וכיום הוא שמור בארכיון וחלק מהגלויות מוצגות בתערוכת המוזיאון. הספר שיצא בהוצאת יד ושם מכיל צילומים של כל הגלויות, תרגומים שלהן לאנגלית ולעברית, וכן הסברים והערות קצרות הנוגעות לתוכן המכתבים. רוב הגלויות הן של דמויות מצוירות, אבל בחלקן יש גם בעלי חיים קטנים, רכבות, ספינות – כל מה שילד בן 7 היה שמח לקבל מאבא בדואר…

בנוסף כולל הספר גלויות שקיבל הייני מכמה קרובי משפחה אחרים (סבתא, דודים וכד’), כרטיסי ברכה שקיבל ליום הולדתו ה-7, ושני מכתבים רבי משמעות שהגיעו לידיו מאוחר יותר – מכתב פרידה שכתב אביו זמן קצר לפני גירושו לאושוויץ, ומכתב מסבתו שבו היא מספרת לו דברים שלא ידע על אביו, שנכתב ב- 1951. התמונות המצורפות של בני המשפחה משלימות את הסיפור ונותנות לקורא הצצה אל העבר, אל ההווה ואפילו אל העתיד – בדמות תמונת משפחתו המורחבת של הנרי פונר, ילדיו ונכדיו כיום.

הספר כתוב בשתי שפות – עברית ואנגלית. העיצוב שלו יפהפה, והגלויות המצוירות ששלח האב לבנו מתוקות כל כך, מה שהופך אותו לספר שבהחלט אפשר לדפדף בו עם ילדים צעירים. בימים אלו, שבהם משרד החינוך עוסק בשאלה כיצד “ללמד” את נושא השואה בגיל הרך, אפשר לחשוב גם על האפשרות הזו: לא תמיד חייבים “ללמד” כל דבר בצורה דידקטית ופטרונית. דפדוף משותף של הורה וילד בספר מסוג זה, תוך שההורה עונה רק על השאלות שהילד שואל ולא מנסה “לחנך” אותו באותה הזדמנות או “להעביר לו חומר” בצורה מסודרת, יכול להיות רעיון לא רע בכלל.

והמלצת קריאה למבוגרים יותר: כדאי להתחיל את הספר בחלק העברי, לקרוא את ההקדמה האישית של המחבר, ואחריה את המבוא התמציתי והמעניין שכתבה יהודית תידור באומל-שוורץ על הרקע ההיסטורי בנוגע לקינדרטרנספורט. אחר כך הפכו את הספר לצדו האנגלי, וחפשו את המקום שבו מתחילות הגלויות עצמן (עמ’ 30), כדי שתוכלו לקרוא אותן לפי סדר שליחתן. כי למרות שמדובר רק בגלויות קצרצרות הממוענות לילד בן 7, הרצף שלהן יוצר סיפור קטן, שעדיף לקרוא אותו לפי הסדר הכרונולוגי הנכון (אם תמשיכו אחרי ההקדמה בחלק העברי תקראו אותן בסדר הפוך). שני המכתבים הארוכים יותר שכתב האב – מכתב ברכה ליום הולדת 7 של בנו, ומכתב הפרידה שלו שנמסר לבן משפחה – חושפים אדם רגיש וריאליסטי, שהבין בדיוק את המציאות האיומה שבה הוא חי, ועם זאת שמר על אופטימיות גדולה.
(עוד ביקורות שלי במועדון הקוראות של סלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)

כ- 10,000 ילדים הוצאו מגרמניה בין דצמבר 1938 לספטמבר 1939, והועברו למשפחות בבריטניה. הכוונה הייתה שעם נפילת הנאצים ישובו למשפחותיהם, אך למרבה הצער לרובם לא היה לאן ולמי לחזור. אחד מהילדים הללו היה היינץ ליכטוויץ, שבגיל שש וחצי נפרד מאביו ואומץ על ידי משפחת פונר בעיר סוואנסי בבריטניה, שם הפך לבן בית, למד אנגלית והיה להנרי פונר. במשך כחצי שנה בשנת 1939 שלח האב מקס לבנו הייני גלויות מצוירות לביתו החדש, ובהן מילים חמות שבין אב לבנו הקטן. בתחילה כתב בגרמנית. לאחר כמה חודשים עבר לאנגלית, אחרי שהבין שבנו שכח את שפת אמו ואינו מבין אותה עוד. מדהים כמה מהירה הסתגלותם של ילדים למצב חדש…

הגלויות נשמרו על ידי דודה ויני – אמו המאמצת של היינץ/הנרי – באלבום מיוחד. לימים, כשעלה לישראל והקים בה את משפחתו, לקח עמו את האלבום. ב- 2002, בעת ביקור ביד ושם, סיפר הנרי פונר על אלבום הגלויות לנעמי הלפרן מארכיון יד ושם. אנשי הארכיון הביעו עניין רב באוסף, וכיום הוא שמור בארכיון וחלק מהגלויות מוצגות בתערוכת המוזיאון. הספר שיצא בהוצאת יד ושם מכיל צילומים של כל הגלויות, תרגומים שלהן לאנגלית ולעברית, וכן הסברים והערות קצרות הנוגעות לתוכן המכתבים. רוב הגלויות הן של דמויות מצוירות, אבל בחלקן יש גם בעלי חיים קטנים, רכבות, ספינות – כל מה שילד בן 7 היה שמח לקבל מאבא בדואר…

בנוסף כולל הספר גלויות שקיבל הייני מכמה קרובי משפחה אחרים (סבתא, דודים וכד’), כרטיסי ברכה שקיבל ליום הולדתו ה-7, ושני מכתבים רבי משמעות שהגיעו לידיו מאוחר יותר – מכתב פרידה שכתב אביו זמן קצר לפני גירושו לאושוויץ, ומכתב מסבתו שבו היא מספרת לו דברים שלא ידע על אביו, שנכתב ב- 1951. התמונות המצורפות של בני המשפחה משלימות את הסיפור ונותנות לקורא הצצה אל העבר, אל ההווה ואפילו אל העתיד – בדמות תמונת משפחתו המורחבת של הנרי פונר, ילדיו ונכדיו כיום.

הספר כתוב בשתי שפות – עברית ואנגלית. העיצוב שלו יפהפה, והגלויות המצוירות ששלח האב לבנו מתוקות כל כך, מה שהופך אותו לספר שבהחלט אפשר לדפדף בו עם ילדים צעירים. בימים אלו, שבהם משרד החינוך עוסק בשאלה כיצד “ללמד” את נושא השואה בגיל הרך, אפשר לחשוב גם על האפשרות הזו: לא תמיד חייבים “ללמד” כל דבר בצורה דידקטית ופטרונית. דפדוף משותף של הורה וילד בספר מסוג זה, תוך שההורה עונה רק על השאלות שהילד שואל ולא מנסה “לחנך” אותו באותה הזדמנות או “להעביר לו חומר” בצורה מסודרת, יכול להיות רעיון לא רע בכלל.

והמלצת קריאה למבוגרים יותר: כדאי להתחיל את הספר בחלק העברי, לקרוא את ההקדמה האישית של המחבר, ואחריה את המבוא התמציתי והמעניין שכתבה יהודית תידור באומל-שוורץ על הרקע ההיסטורי בנוגע לקינדרטרנספורט. אחר כך הפכו את הספר לצדו האנגלי, וחפשו את המקום שבו מתחילות הגלויות עצמן (עמ’ 30), כדי שתוכלו לקרוא אותן לפי סדר שליחתן. כי למרות שמדובר רק בגלויות קצרצרות הממוענות לילד בן 7, הרצף שלהן יוצר סיפור קטן, שעדיף לקרוא אותו לפי הסדר הכרונולוגי הנכון (אם תמשיכו אחרי ההקדמה בחלק העברי תקראו אותן בסדר הפוך). שני המכתבים הארוכים יותר שכתב האב – מכתב ברכה ליום הולדת 7 של בנו, ומכתב הפרידה שלו שנמסר לבן משפחה – חושפים אדם רגיש וריאליסטי, שהבין בדיוק את המציאות האיומה שבה הוא חי, ועם זאת שמר על אופטימיות גדולה.
(עוד ביקורות שלי במועדון הקוראות של סלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)