איני יודע אם אחרי קריאת ספר זה, אני יודע מחוייבות מהי. יצחק בשביס-זינגר שאני קורא אותו לראשונה, מתאר התחייבות שכאשר היא מסתעפת לשלושה חלקים, גבר אחד לשלוש נשים שונות, היא מצויה בעקימות כל העת ולבסוף גם נשברים חלק ניכר מענפי הגזע שלה, עד שהגזע כבר נראה בודד וללא שום צל של פריחה. תופס כאן מאוד משפטם המפורסם של חז"ל- "תפסת מרובה לא תפסת". כשאתה מנסה לרקוד על כל החתונות, לא תשיג דבר. אנשים שהוזים יותר מידי לא מתפקסים לידי החלטה אחת, העדר מחוייבות גורר אותם בהכרח לעולם מדומיין שאין ביכולתו לתפוס מציאות, שהנה תמיד תוצאה של החלטה אחת, חד מימדית. החלטה בכיוון מסויים שהיא גלגלי התנועה וההתקדמות שלנו, נעדרת אצלם.
"הרמאן ברודר התהפך על מיטתו ופקח עין אחת. בחלומו שאל את עצמו אם הוא באמריקה, בציבקב, או במחנה-הסגר הגרמני. בדמיונו מצא את עצמו במתבן שבליפסק. כל המקומות הללו נתערבבו לפעמים בראשו. הוא ידע שהוא בברוקלין, אך שמע צעקותיהם של נאצים. הם דקרוהו בכידונים, מתאמצים לגלותו, ואילו הוא דוחק את עצמו עמוק אל תוך חציר".
כך מתחיל הסיפור, אין כאן ספויילר לאלה שחוששים מכך. כבר מהתחלה הרמן חושב על הכל ומנסה לתפוס את הכל ולכן אינו יודע מה. הסיפור מתרחש לאחר השואה, אך היה יכול באותה מידה להתרחש בכל זמן ובכל מקום אחר. השואה לא שינתה את האדם, רק את ההיסטוריה היא שינתה. על כן היא לא גורם מעצב, היא גורם להרהורים, היא העבר שאנשים תמיד שונים וחוזרים ומהרהרים בו, כסובייקטים, יכול להיות זה גם עבר אחר לגמרי, שיגרום לנו לבחון את אותן הצמתים בדיוק. לכן בשביס נכנס לטעם שלי, שהוא לא עושה מהשואה שואו גדול, אלא מקום לנוע בינו לבין ההווה, לשם הרוטציה.
כדי לכתוב סיפור על שנאה ואהבה דומה שצריך לרדת לחיים הפשוטים ביותר והארציים ביותר, יצחק בשביס-זינגר ממלא את מלאכת הכתיבה הזו בכישרון רב. הוא אינו מתפלפל במושגים גבוהים. גם כשהדמויות הוגות על אלוהים החיים והשואה, הכל אינטואיטיבי וישיר מאוד, מהלב אל המילים, גם כאשר הוא מכניס דרך דמויותיו את הגיגיו שלו, הדמויות עדיין נראות אמינות בגלל כנותן וישירותן. הסיפור עולה על המחשבה, הרומן מהנה ומצליח לעורר סקרנות טבעית להמשיך לקרוא אותו.
חשתי הזדהות יותר עם שלוש הנשים, יאדוויגה, מאשה, ותמרה, מאשר להרמאן. הן כל אחת הגדרה ברורה בפני עצמה, זו האיכרה הכפרית, זו החושנית והמאוהבת, וזו שהיה בה שיגעון לא מוסבר וכבר נהייתה לאשה יפה בוגרת ועצמאית. הרמאן רוצה להכיל בתוכו את כל ההגדרות, זו האמהית שדואגת לבית ולאוכל, זו הנאהבת שכל זמן איתה יקר הוא, וזו שבאה מן העבר ושאינו בטוח מי היא כעת. הוא נוסע מזאת לזאת, שוכב עם אחת ועם האחרות, נכנס לוורידי חייהן והן נכנסות לוורידי חייו. החיים נראים כה מבולבלים עם כל-כך הרבה כניסות ויציאות מדלת לדלת, שהמחוייבות רופפת ואין שום דרך, הכל על הדקה ולא על החיים. הוא נושא שקר אחד לדלת אחת וממציא שקר אחר בשביל אחרת, חי בפחד מתמיד, ואפילו בסוף אין יודעים מהו הגורל, האם באמת הלא-מחליט-המושבע לקח איזשהי החלטה או שהשאיר את הכל מאחוריו בלי כיוון ברור למה שיעמוד לפניו.
יודע אני שמותר להגיד זאת גם בכיוון ההפוך, אך מדהים כמה גבר יכול לאמלל חיי אשה. אחת מהנשים גם מתמכרת לאומללות הזו, מתאהבת בה, או משהו מעין זה.
נמצא שמי שלא מתחייב, הופך לנוכל. מי שלא יגיד מה ברצונו, מה מוצא פיו, הכל יתנכל לו. אין כאן מאמר שמנסה לבסס את ביטול הפוליגמיה, וזו תמיד נקודה למחשבה לכאן ולכאן, אך רצוני לומר שבנאדם יכול להיות שד בלתי נשלט ועדיין להישאר אדם בשר ודם. השד לא שולט בעצמו. לכן אין לו לוח לנוע עליו, הוא נע בין כל הלוחות והשחקנים. הוא מרחף ומנסה לאחוז בו זמנית. הרמאן מתבונן על העולם ומחפש מענה, אך "הם כולם דוממים: אלוהים, הכוכבים, המתים. ואילו ליצורים שבכוחם לדבר אין כל בשורה..." הוא יודע תורה מהי, פעם הוא כופר באלוהים ובתורה, פעם הוא מוצא את האמת המוחלטת בה, ובעצם הוא לא פה ולא שם, ולכן הוא כופר בעצמו, כי אין לו חוש מחוייבות בגרוש.
מושא חיצוני, כמו האשה, יכולה להוות דרך רצינית אם מתחייבים לה. זה לא אומר להתחתן בחתונה מפוארת, או להתחתן בכלל, אפשר להתחייב גם בלי הטקס המוזר הזה. בחר כל מושא רלוונטי ואל תבחר את כל המושאים, שהרי אז לא תוכל לנשוא את עצמך. אפשר לראות ספר זה כשלעצמו בלי משלים, פשוט יחסים של אהבה וכל השאר, להשאיר אותו כפשוטו. כמה שאישיות חיצונית עוזרת להבין את אישיות מהי, כי נראה זה עתה גזע נוסף, וכאן בשביס-זינגר ממלא את תפקידה של ספרות, להראות את שעוד לא נראה. כמו תינוק שהכיר רק סוסים שחורים ורואה לראשונה סוסים חומים.
אם ספר אמור למקם אותך על עוד נקודה על מפת העולם הדמיונית שעוד לא הכרת אותה, אין ספק כי זהו ספק מעולה. המסקנות הללו שתדעו מגיעות אליי רק תוך כתיבת הביקורת, תוך כדי קריאה הן כלל לא מגיעות לדעתי. כתיבה היא כמו מערכת עיקול כתוספת, מקום נוסף בפריזר לכל עודף הבשרים, והיא עוזרת אחר כך לבשל את עצמינו היטב. ואתם קחו איזה זמן וקראו את הספר הזה. מבטיח לכם בתקווה שאין זה שקר, אתם תהנו ממנו. ספר יפהפה.
מקדיש לזו שהמליצה לי על הספר.
