ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 24 בנובמבר, 2013
ע"י zooey glass
ע"י zooey glass
"הוא התבונן בציפור דרור שדילגה להנאתה בין ענפי האזלאה שעמדה ללבלב; הוא קינא בציפור שלא ידעה דבר ממה שהוא יודע; הוא היה מתחלף אתה בו במקום, ואז היה מגביה עוף, טועם את קלילות האוויר, אפילו רק לשעה קלה. החילופים היו כדאיים, והציפור, באדישותה הפעלתנית, בביטחונה בזהותה הגשמית, נראתה מודעת ליתרון שבהיות ציפור". (עמ' 520-1)
את קריאת הספר 'חירות' סיימתי עם מחנק בגרון, אולי היה שם גם חיוך, אבל אני אדם חייכן מטבעי וספרות טובה עושה לי לחייך (שלא לדבר על סיומים נכונים במנעד נמוך), ובעצם חיוך אינו סותר מחנק, ויש שיאמרו אפילו שהם חברים טובים. אבל לא זה העניין. העניין הוא וולטר ברגלנד ואשתו פטי, העניין הוא ג'ואי והעניין הוא ריצ'רד. ולאליתה גם היא חלק מהעניין, וכמובן שגם הסבכון הכחול משתלב כאן יפה. ולטובת מי שעדיין לא קרא, אסביר:
הכל השתבש לגמרי בביתם של הברגלנדים. האשה פטי, עקרת הבית הפרברית המושלמת, גילתה שבנה ג'ואי מקיים קשר אהבים עם קוני, בתה של קרול, השכנה חד-ההורית מהבית ליד. הידיעה מטריפה אותה אבל רק כאשר ג'ואי עובר לגור בבית השכנים פטי מאבדת את השפיות באמת. כדי להתייצב היא כותבת אוטוביוגרפיה כנה וחושפנית, על שנותיה בתיכון ובקולג', על ההיכרות שלה עם וולטר בעלה ועל ההתאהבות שלה בריצ'רד חברו הטוב. כל הפרטים עד כאן מופיעים גם בכריכה האחורית והמלצה למי שעדיין לא קרא: אל תמשיכו עם קריאת הסקירה. מומלץ לגשת אל הספר בראש ריק ואפס ידיעה באשר לאופיין של הדמויות השונות והתקדמות העלילה.
בעיקרון, סיימתי את הקריאה לפני כשלושה חודשים, אולי אפילו יותר. יש ספרים שאני מסיים לקרוא ומשאיר על השולחן, לא מוריד עד שאני כותב סקירה, גם אם יעבור הרבה זמן. רוב הספרים שנשארים על השולחן הם כאלה שאני יודע שגם עוד חצי שנה לא אשכח את המהות שלהם. אולי פרט פה ישכח ופרט כאן ילך לאיבוד, אבל מהות הספר נטמעה במקום הנגיש הזה, ארון המעילים של התודעה. אז מה נשאר לי מהספר אחרי שלוש חודשים או יותר?
*שפרויד מגניב. לא שפראנזן מזכיר אותו או עושה לו איזושהי מחווה, אלא העניין הזה שמה שמניע את כל הדמויות הוא החשק והמאוויים המיניים. בהתחלה זה נראה בוטה ומעט יומרני או מאולץ, שלא נאמר פסיכולוגיה בגרוש. אבל בהמשך זה מקבל את הצביון המלכותי שיש לתיאוריות שהוכיחו את עצמן. אם גבר רוצה מישהי, זה ישפיע על הכל. אם פטי רוצה מישהו, זה ישפיע אפילו על השיחות שלה. וכשחוזרים לעולם האמתי – מביך לגלות שאלה החיים.
*שפוליטיקה זו פוליטיקה, לא משנה אילו אזרחים יאכלסו אותה. פוליטיקה היא משעממת בכל מקום, מעצבנת בכל מקום, הימנים מעט בורים, השמאלנים מעט מנופחים, לכל עם אכפת מארצו. נכון, זה לא משהו חדש, אבל זאת פעם ראשונה שנתקלתי בפוליטיקה אמריקאית והרגשתי שהעניין רלוונטי. שונא פוליטיקה אמריקאית.
*שאלה זמנים רעים להיות ציפור. והאבחנה הזאת התחילה מכל העניין האקולוגי שקיבל כאן מקום של כבוד – לא סתם ברבורים אלא גם מעמד של דמות מניעת עלילה – התחילה משם אבל המשיכה מההקבלה המתבקשת, המפתיעה, המוחצת, בין הדמויות לציפורים – ועדיף לציפורים נכחדות. פתאום, במהלך הספר, מופיעות ציפורים. אני כשלעצמי לא מרבה לחשוב על ציפורים כרעיון פואטי, כהגשמה של העניין השמיימי הזה שנקרא 'חירות'. אבל כשהציפורים הפסיקו להיות ציפורים והפכו להיות רעיון, תזכורת צובטת לכל מה שנכון ואף פעם לא יקרה – כשזה קרה, גם אני רציתי שיצילו את הסבכון הכחול. הסבכון הכחול היה אחת הסיבות שקראתי את הספר.
*שחירות זה עניין חמקמק. זה היה לב העניין מבחינתי. כי גם הציפור החופשיה הזאת שוולטר בהחלט היה מתחלף איתה בלי להניד עפעף, גם היא שבויה בדחפים החייתיים, בשעון הביולוגי, במסלול הנדידה. יש מסלולי נדידה, אתם יודעים, שכורתים בהם עצים והציפורים נודדות במסלול היחיד שהביולוגיה מרשה להם - והן מתות. גם כן חירות.. ועכשיו תחשבו על אדם שהשתחרר מהצבא. חופשי, נכון? חירות והכל. אבל גם הוא שבוי במסלול נדידה, בדבר הזה שנקבע לו מבחוץ ומבפנים, והוא שבוי, שבוי כל כך. גפ כן חירות.. סתם מחשבה.
*שג'ונתן פראנזן הוא באמת הטולסטוי של עידן האינטרנט, כפי שטוענים בכריכה האחורית. טוב, לא ידעתי את זה ישר, בשביל להבין את זה היה עליי לקרוא מיד אחרי 'חירות' את 'אנה קארנינה' ('מלחמה ושלום' תובעני מדי). אבל אחר כל, אחרי שידעתי מי זה טולסטוי ומי זה ג'ונתן פראנזן הבנתי את השבח הזה. כן, יש משהו טולסטואי בפירוש של פראנזן לתמונה הכוללת, גם הוא רואה במערכות היחסים הקטנות, האינטימיות, של האדם עם האשה שלו ושל האדם עם הפנטזיות שלו ושל האדם עם הכשלונות שלו והטעויות שלו והאפשרויות המוגבלות שלו כדבר שמניע עלילות גדולות הרבה יותר מהאדם, כמו משפחות או תאגידים או קמפיינים פוליטיים או מלחמות או חקיקות או מחאות חברתיות. הכל מתחיל בהכי קטן הכי קטן. וגם פראנזן כמו טולסטוי, ואולי כמו כל סופר טוב באמת, אוהב כל דמות שלו ומגיש אותם לקורא בדיוק כמו שהם – תאהבו או תשנאו זאת כבר בחירה שלכם. אבל טולסטוי זה בכל זאת טולסטוי, ופראנזן לא מברר על החלקאות הרוסית, אז התוצאה בינתיים היא 1:1.
*שאני אוהב את פטי, שונא את ריצ'רד, רוצה לשבת עם וולטר לקפה. אני זוכר דברים שקרו לפטי כמו שאני זוכר דברים שקרו לחברים שלי. אני זוכר חלק מהדברים בחיות מושלמת ומחייך או נעצב מהזיכרון, בהתאם. אני מקווה שוולטר מאושר, אני לא סולח לריצ'רד. קראתי באיזה ביקורת מעצבנת ב'הארץ' שוולטר זה ג'ונתן פראנזן וריצ'רד זה דיוויד פוסטר וואלאס. שהעלילה ממש שקופה ומקבילה למערכת היחסים ביניהם. נחמד, אבל מיותר. וולטר זה וולטר, תאמינו לי.
*שאני מתכוון לקרוא את 'התיקונים' שנטשתי אחרי 150 עמודים. שאני מודה לפראנזן על הספר הזה ורוצה שתקראו אותו.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
