ביקורת ספרותית על על קברים וגיבורים - ספריה לעם #337 מאת ארנסטו סבטו
ספר טוב

---

הרומן מחולק ל-4 חלקים.
העלילה העיקרית ברומן הינה סיפור יחסיהם של אלחנדרה ומרטין. אלחנדרה היא בחורה צעירה, נצר למשפחת לוחמי חירות ארגנטינאים מפורסמים, בת ממזרה לשני בני דודים. משפחתה היא משפחת משוגעים – דודה מטורף, אבי סבה הוזה פרקים ממלחמות השחרור, קרובת משפחתה חיה כל חייה בבידוד עם ראשו הכרות של אביה שמעולם לא פגשה. בני המשפחה הרחוקה יותר מתעלמים מקיומם מחשש לפגיעה בכבוד המשפחה. באופן מפתיע התוצאה היא בחורה לא מובנת, פרנואידית במובן מה, בעלת תהפוכות רגשיות בתדירות גבוהה.
מרטין אוהב את אלחנדרה ומנסה באופן נואש להבין אותה ולסייע לה. מה שעושה אותו מתוסכל מאד וקנאי. במובן מסוים, מערכת היחסים הזאת, המתוארת מנקודת ראותו של מרטין, מזכירה את הרומן הראשון של סבטו "המנהרה".
חלקו השלישי של הרומן הוא מעיין יצירה נפרדת "הדין וחשבון על העיוורים", חיבור שנכתב ע"י פרננדו, אביה של הסדיסט והפרנואיד של אלחנדרה. זהו ללא ספק החלק המרתק ביותר ברומן (ואף הסוריאליסטי ביותר), אם כי סיומו קלוש ביותר, וכמו שנכתב בניו-יורק טיימס, מזכיר סרט אנמיציה גרוע של וולט דיסני (מי שקרא – יבין).
הצלע הרביעית ברומן היא ברונו – בן גילו של פרננדו, איש סודו של מרטין וידידה של אלחנדרה, אשר מאוהב מאז נעוריו באימה הדומה לה מאד.
העלילה כולה משולבת בקטעים היסטוריים – מסע הבריחה של המובסים במלחמת השחרור מתחילת המאה ה-19 - אבותיה של אלחנדרה.

"ואילו האדם, משהזדקף על שתי רגליו האחוריות והפך בפעם הראשונה אבן חדה לגרזן, הכין את היסודות לגדולתו, אך גם את מקור המצוקה שלו: כי בידיו ובכלים שעש בידיו עתיד היה להקים את המבנה הכביר המופלא הזה המכונה תרבות וכך להכניס אל חייו את הקרע הגדול, שכן מעתה יחדל להיות בעל חיים פשוט, אך לא יצלח להיות אלוהים כחפצו. הוא יהיה אותו יצור מפוצל ואומלל שחי ונע בין ארצם של בעלי החיים ובין שמי אלוהיו, יצור שאיבד את גן-עדן הארצי של תומתו אך לא זכה בגן-עדן השמימי של גאולתו, אותו יצור מיוסר ונכה-רוח שישאל עצמו, בפעם הראשונה, לפשר קיומו. וכך הידים, ואחר-כך הגרזן, האש ואחריהם המדע והטכניקה יעמיקו מיום ליום את התהום שבינו ובין מינו המקורי ואשרו הזואולוגי."

אל תטעו, כוחו של הרומן הוא לא בסיפור שהוא מספר, אלא בנאומיהן של הדמויות. הדמויות משמשות לסבטו כלי להצגת עמדותיו בכל נושא שתרצו – החל ממהות האדם, פילוסופיה קיומית, רוע, גורל ושליטתנו עליו, דמות האישה, תנועות חברתיות פנים ארגנטינאיות וכלל עולמיות וכו'. סבטו יוצא כנגד עולם ומלואו – הארגנטינאים רמאים וגנבים, מי שהיה מורד הופך לרודף כסף ושררה, המהגרים מקללים את היום שהגיעו לארגנטינה וחולמים על ארץ מוצאם, האדם אומלל כי הוא רוצה להיות אלוהים...
יותר מכל מזכיר לי הרומן הזה את "האחים קאראמאזוב" של דוסטוייבסקי. מספר דמויות המייצגות פנים שונות של האדם ודנות בינן לבין עצמן על משמעות החיים, הדת, הקיום.
סבטו עצמו מפזר רמיזות ספרותיות לכל הכיוונים – החל באיזכורים של דוסטוייבסקי והקאראמאזובים (שהוזכרו אגב גם ב"המנהרה") וממשיך עם איזכורים של פרוסט, פלובר, גוגול ואחרים. הוא מגדיל לעשות ומפגיש את דמויותיו ברחוב עם בורחס ומנתח את יצירתו (מיותרת, בזבוז, השקעה בטכניקה במקום במהות...).
מי שהצליח לשרוד עד לכאן כבר יכול להחליט בשביל עצמו אם יקרא את הספר או לא. ואם כן, אז המלצה קטנה – קראו קודם את "המנהרה".

"בעיני הנערים ההם היתה המהפכה הרוסית גדול המאורעות בתקופתנו, התקוה הגדולה, והיה קל יותר לפגוש צעירים שקראו את גורקי מצעירים שקראו את מאנסיז'ה או את קאנה. הנה לך אחת הסתירות הגדולות של חינוכנו ועיצובנו, ואחת העובדות שלמשך ימים רבים פערו תהום בינינו ובין מולדתנו: כדי לקשור קשר עם מציאות אחת התנכרנו למציאות אחרת. אבל מהי מולדתנו אם לא שורה של התנכרויות?"

אסיים בעוד ציטוט ארוך, הפעם מתוך הקדמת המחבר ליצירה, לטעמי פותחת חלון מדהים לנפשו:
"יש סוג של סיפורת, שעל-ידיו מנסה המחבר להשתחרר מאיזו אובססיה שאינה מחוורת לו עצמו. זהו, אם לטוב ואם למוטב, סוג הסיפורת היחיד שאני יכול לכתוב. זאת ועוד, עם הסוג הזה נמנים גם הסיפורים שמסיבה לא ברורה נאלצתי לכתוב מנערותי. למזלי, מיאנתי לפרסמם ורק בשנת 1948 גמלה בליבי ההחלטה לפרסם אחד מהם: "המנהרה". בשלוש-עשרה השנים שחלפו מאז, הוספתי לחקור אותו מבוך אפל המוליך אל סוד קיומנו האמיתי. שוב ושוב ביקשתי לתת פרי לחקירותי, אך התאכזבתי מדלות התוצאות והשמדתי את כתבי היד. עכשיו קראו אחדים מידידי את כתב היד הזה ושידלו אותי לפרסמו. רצוני להודות להם כאן על האמון ועל האמונה, שלדאבוני לא נתברכתי בהם אני."

» ביקורות נוספות של omriqo
» ביקורות נוספות על על קברים וגיבורים - ספריה לעם #337