“בכל הזדמנות שיצא לי לדבר עם דוד שלי על מלחמת יום כיפור, השיחה תמיד מתחילה בגידוף קברניטי המדינה של אותם ימים, בעיקר גולדה ודיין. לא מהשפה ולחוץ. אפשר להרגיש את הכאב והזעם גם במרחק השנים הרב. את אבא שלי קשה לדובב לדבר על המלחמה, ומפיסות המידע שהצלחתי ללקט יש לי קטעי סיפורים לא קוהרנטיים ובלי התחלה וסוף. אני רק יודע שהוא היה בחטיבה 14. ועוד קטעי סיפורים על טנק בודד בשטח, על הצליחה, על הקילומטר ה-101.
ידוע שמלחמת יום כיפור החלה במחדל מודיעני חסר תקדים, בכאוס, ובלחימה של מעטים מול רבים כפשוטו. רק לסבר את האוזן יחסי הכוחות בחזית הדרומית היו כך: בשעה 13:55 בצהרי יום הכיפורים שחל בשבת (6.10) היו לכוחותינו 450 לוחמים ב-16 מעוזים לאורך תעלת סואץ, 290 טנקים ו-40 קני תותחים. ולמולם הצבא המצרי העמיד 1200 טנקים, 2,000 קני אלטילריה, ו-100,000 לוחמים בשתי ארמיות: הארמיה השניה, והארמיה השלישית.
יממה לאחר שנפתחה המלחמה (7.10) צה"ל הצליח להזרים לסיני את כוחות המילואים שנערכו בשלוש אוגדות: אוגדה 162 של אברהם אדן ('ברן') בצפון, אוגדה 143 של אריאל שרון במרכז, ואוגדת סיני הסדירה של אברהם מנדלר (שנהרג בקרבות) בדרום. האוגדות הצליחו לייצר קו בלימה במרחק של 8-10 ק"מ מהתעלה לערך, אך ניסיון הפריצה למחרת (8.10) נכשל עם אבדות כבדות לאוגדה 162, קו 'בר-לב' התמוטט למעט שני מעוזים, המצרים הזרימו לסיני שתי דיוויזיות, ובערב חג הסוכות (10.10) מונה הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב, שהיה באותו זמן שר בממשלה, למפקד חזית הדרום במינוי מיוחד שביטא את האכזבה מאלוף הפיקוד שמואל גונן ('גורודיש'). בנוסף יש לציין כי רק שלושה חודשים קודם לכן פרש אריאל שרון מצה"ל כשתפקידו האחרון היה אלוף פיקוד הדרום. לפני פרישתו הכפויה ביקש מדיין לקבל את הפיקוד על אוגדת המילואים של סיני בשעת חירום ונענה בחיוב, וכך נוצר המצב ששרון שהיה עד לפני רגע אלוף הפיקוד נכפף תחת פיקודו הטרי של גורודיש. גורמים אלו בצירוף למתחים אישיים קודמים ולכאלו שנוצרו בעת הקרבות היוו את הכר למה שנודע בהמשך כ'מלחמת הגנרלים'.
הספר הזה עוסק במבצע 'אבירי לב' – שמטרתו המיידית צליחת תעלת סואץ, כיבוש השטחים שממערב לתעלה ולמעשה הכרעת המלחמה. ביום ראשון (14.10), שבוע ויום לאחר תחילת המלחמה, המצרים פתחו בהתקפה רחבה בחמש נקודות במטרה לחדור לעומק סיני, אך הובסו על ידי צה"ל ואיבדו כ-200 טנקים. ברלב צוטט בהמשך כמי שהתבטא בסוף יום הקרבות בציניות ״המצרים חזרו לעצמם ואנחנו חזרנו לעצמנו״. לתפנית הזו במערכה חיכו במטכ"ל, וכבר באותו לילה כינס ברלב את מפקדי האוגדות לדון במהלך הבא – צליחת התעלה והעברת המערכה לשטח מצרים.
התדריך הסתיים לאחר חצות. בסעיף הפקודה נקבע כי צה"ל יצלח את התעלה באזור דוור סוואר (נקודת השפך של תעלת סואץ לאגם המר), מקום שבו גילה גדוד הסיור 87 את נקודת התפר בין שתי הארמיות המצריות, ישתלט על שטח נרחב עד לעיר סואץ בדרום ויכתר את הכוחות המצרים. השיטה קבעה כי הצליחה תתבצע בדירוג: משימת הצליחה והקמת ראש הגשר הוטלה על אוגדת שרון, וניצול ההצלחה בצד המערבי הוטל על אוגדת ברן.
פיקוד הדרום העריך שחלון הזמן מרגע יציאת הכוחות ועד לכיבוש העיר סואץ יארך 48 שעות. צליחת התעלה עצמה בידי אוגדה 162 לאחר הגישור ותפיסת ראש הגשר יתבצע 10 שעות משעת ה"ש" שנקבעה ליום שני, ד' חול המועד סוכות (15.10), בשעה 19:00.
במבצע ׳הצליחה׳ עצמו היו אמורות להשתתף 4 חטיבות מאוגדת שרון: על חטיבה 14, חטיבת שיריון, הוטל לפתוח את מסדרון הגישה לתעלה, הכולל את כיבוש מתחם ה'חווה הסינית' שחלש על ציר ׳טרטור׳, ציר הגישה לתעלה, שהיה נטול אזהרות מודיעיניות מיוחדות. על חטיבת צנחנים של המילואים (247) הוטל לצלוח את התעלה בסירות ולבסס ראש גשר בגדה המערבית. על חטיבת חיל הנדסה (421) הוטלה משימת גרירת אמצעי הצליחה והקמת הגשרים. ועל חטיבה 600 הוטל לבצע תקיפת הטעיה.
כמה מילים על אמצעי הצליחה. מלבד הסירות שיועדו לחיילי החי"ר, אמצעי הגישור הכבדים כללו את מצופי היוניפלואט, את התמסחים (ג'ילואה) ואת גשר הגלילים המפורסם של לסקוב.
1. מצופי היוניפלואט היו מצופים שיכולים להתחבר זה לזה וליצור גשר או דוברה. הצבא רכש כבר לאחר מלחמת ששת הימים ציוד שיכול להספיק לבניית ארבעה גשרים ושש דוברות. הבעיה המרכזית היא שלהקמת גשר שכזה נדרשו מעל 100 משאיות הובלה, מיומנות רבה, וזמן רב. 12 שעות להקמת גשר, בתנאי שהאויב לא מפריע.
2. באותה תקופה נבחן רכש של פטנט נשכח שהגה מהנדס צרפתי בשם ג'ילואה. אותו מהנדס פיתח דוברה אמפיבית ייחודית, שדומה למשאית בעלת כושר ניידות עצמאית, כאשר חיבור של שלוש יחידות יוצר דוברה המסוגלת לשאת טנק. היתרון: אמפיביות, ניוד עצמי ולוגיסטיקה פשוטה. החסרון הבולט לעומת זאת היה שרידות נמוכה תחת אש. לכן, רק בשנת 1971 הוכרע על הקמת מערך ה׳תמסחים׳ (השם העברי של הג'ילואה) ובערב המלחמה היו ברשות חיל ההנדסה 20 תמסחים כשירים לפעולה.
3. האמצעי האחרון היה גשר נייד, גשר הגלילים, פרי פיתוח של דוד לסקוב האגדי שאף קיבל עליו את פרס בטחון ישראל לשנת 1972. הרעיון היה לבנות גשר העשוי מגלילי ענק (9 מטרים אורך על 1.5 מטר קוטר כל גליל) מחוברים במסגרות מתכת ועליהם משטח נסיעה, כאשר הגלילים משמשים כגלגלים בנסיעה אל התעלה, וכמצופים בזמן השקת הגשר. לפי התכנון את המפלצת ההנדסית הזו, שאורכה 200 מטר ומשקלה 400 טון, אמורים לגרור ולדחוף כ-10 טנקים בלי לחסום צירים בציר ישיר ולהשיק אותו בלי להחשף. למעשה בניית הגשר הראשון מתוך כמה שתוכננו, הושלמה רק זמן קצר לפני המלחמה, וגרירתו מעולם לא תורגלה במרחקים כה גדולים.
(למעוניינים סרט מרתק על הגשר כאן: https://vimeo.com/162244770).
לוח הזמנים הקצר היה הכרחי כדי לנצל את ההפתעה והמהירות להביא להשתלטות מהירה על שטחים ולניתוק הכוחות המצרים שממזרח לתעלה ובכך להכריע את המערך המצרי. מאידך, מבצע כל כך מסובך חִייב תיאום לוגיסטי מסובך, וזאת תוך כדי לחימה מסיבית, ריבוי תקלות, בשטח חולי מאתגר ובמינימום של זמן התארגנות. נוסף על כך המסדרון הצר בדרך לתעלה הותיר צירים מעטים מאוד לתנועה כך שהלחץ על הצירים היה איום ונורא, וההתקדמות קשה וסבוכה. התברר כי השליטה בצירים אל יעד הצליחה היא כמעט לב העניין. הפיקוח על הצירים היה צריך להיות מבצע פיקודי, אולי אפילו צהל"י, והיה צריך לרכז לשם כך מאצים כבירים. במציאות אף אחד לא לקח אחריות על הצירים "אז פשוט לקחנו" אמר שרון לאחר המלחמה.
כך מגולל הספר את הדרמה הנוראה הזו שעה אחרי שעה. פעולת הצליחה שתוכננה ל-10 שעות, זמן לא ריאלי לכל הדעות, נמשכה כ-60 שעות. כמעט כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. כבר הסירות שהיו אמורות להעביר את הצנחנים בתחילת הלילה כדי להקים ראש גשר בצד המערבי, עוכבו בשל העומס הכבד על הצירים. הסירה הראשונה ירדה למים רק בשעה 1:25 אחר חצות. הלחימה בחווה הסינית בלילה שבין ה-15 ל-16 צרובה בזיכרון הצה"לי לדורות. 122 לוחמים מחטיבה 14 ומסיירת שקד נהרגו באותו הלילה, מספר שיא בכל מערכות ישראל לקרב בודד. ובסופו הציר עדיין לא היה פתוח לתנועה מנהלתית. גם בלילה הבא כוח של צנחנים (גדוד 890) סדיר יתקל בלחימה אכזרית ויאבד 40 לוחמים, וכך גם בלילה שלאחריו. גשר הגלילים שהיה ממוקם כ-17 ק"מ מהתעלה, במקום 3 ק"מ לכל היותר לפי התכנון, יצא לדרך בדרך לא דרך על גבי דיונות חול כשהוא נגרר על ידי לא פחות מ-18 צוותי טנקים מותשים מלחימה ושלא תרגלו את הגרירה מעולם. בבוקר ה-16 נקרע הגשר בגלל חוסר תיאום בין הטנקים הגוררים, ובכל מקרה הצירים היו חסומים בגלל הלחימה העיקשת בחווה הסינית. ובכל זאת הלחימה הכבדה בחווה הסינית הסיטה את תשומת לב המצרית מהמתחולל בציר 'טרטור' הסמוך וכך התמסחים המתנייעים הצליחו להגיע לתעלה אחרי תלאות מרובות וכן כמה דוברות יוניפלואט שנגררו על ידי טנקים. הטנקים הראשונים, 27 במספר, צלחו רק לפנות בוקר, והצליחו לחדור לעומק השטח המצרי, להפתיע ולחסל כמה בסיסי נ"מ, פעולה שפתחה מסדרון לחיל האויר. אך עדיין הכוח המסיבי של האוגדות לא יכול היה לצלוח בהעדר אמצעי צליחה משמעותיים. רק ביום הושענא רבא (17.10) הגיעו כל דוברות היוניפלואט, בליווי דחפורי די-9 שעמלו רבות להסיר את המכשולים הרבים בדרך, אל המים. וכך תחת הפגזה כבדה ובמשך למעלה מ-5 שעות הוקם הגשר הראשון בשעה 16:30 אחר הצהריים, כמעט שתי יממות לאחר תחילת המבצע. משעה זו החלו הכוחות שוטפים אל הצד המערבי של התעלה, ועל אף העיכובים והתקלות, התברר שהמצרים הבינו רק בשעה זו את משמעות המהלך הכולל, וביום שמחת תורה (18.10) פתחו בהרעשה כבדה על מקום הצליחה אך זה היה כבר מאוחר מידי. גשר הגלילים תוקן אף הוא ונדחק למים ע"י 14 טנקים במוצאי שמחת תורה. כוחות צה"ל זרמו לצד המערבי, לחמו, והגיעו עד לקילומטר ה-101 בכביש סואץ קהיר, ובכך הושגו כל מטרות המבצע ובראשם כיתור הארמייה השלישית של מצרים שנותרה בצד המזרחי של התעלה. הצבא המצרי ביקש הפסקת אש, וב-24 באוקטובר נכנסה לתוקפה הפסקת אש.
הספר כתוב היטב, אבל אולי לא מיועד למי שלא בקיא מעט בעגה הצבאית. למעשה הספר נכתב כמחקר אקדמאי במסגרת עבודותיו של המחבר במחלקת ההיסטוריה הצהלית אך בשל חילוקי דעות המחבר התפטר ופרסם את המחקר כספר, ללא המקורות החסויים. נקודת המבט של הלוחמים בשטח ושילובם של הסיפורים האישיים מועט באופן יחסי, והוא כתוב למעשה כמעט כולו מנקודת מבט של הפיקוד הבכיר בלבד. בניגוד לספרים, כמו של אנטוני ביוור, שידע לשלב בין הכתיבה הפיקודית לרזולוציית הפרט. אבל עדיין מדובר בספר איכותי הנקרא כמעט כמו ספר מתח.
בין עיקרי מסקנותיו:
קרב הצליחה היה הקשה והמורכב בתולדות צה״ל, והוא אשר הביא לתפנית ולהכרעת המלחמה בחזית הדרומית.
למלחמת הגנרלים לא הייתה השפעה מכרעת על הצלחת הכוחות.
האלוף שרון היה מכריע בחשיבותו למהלך צליחת התעלה בשל היותו יוזם והתקפי אולם לא היה גיבור יחיד של המערכה כפי שהצטייר לאחריה.
450 לוחמים נפלו בארבעת הימים של מבצע הצליחה (15-18.10), 1200 נפצעו.
וכך הוא מסכם:
״כדי לפתוח פרוזדור לצליחת התעלה ולהקים ראש גשר מעברה השני, לחם צה"ל באזור 'החווה הסינית' במשך שישים שעות. היו אלה שעות של כאוס, של שחיקה נוראה, של אבדות רבות. צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו - צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים. כשישים ציונים לשבח מסוגים שונים, כולל עיטור הגבורה, חולקו למפקדים ולחיילים שלחמו באזור הצליחה בין החמישה עשר לשמונה עשר באוקטובר״.
לפני כמה ימים בשעת ערב, אחרי שסיימתי את הספר התקשרתי לאבא. כשהוא שמע שקראתי על הצליחה ועל חטיבה 14, נפתח בו משהו והתחלנו לדבר, אבל מפאת השעה קבענו לשבת ולדבר בצורה רצינית בקרוב.
לא מזמן ציינו 45 שנים למלחמה לפי התאריך העברי. התאריך הלועזי היום 15 באוקטובר.”
