“בספר "שיכרון הגאולה" מאת מיכה רגב (הוצאת ידיעות ספרים, 2011) מתאר מיכה רגב, בן למשפחה ציונית-דתית, אל"מ במיל' ומנהל בכיר במגוון תפקידים בשירות הממשלתי, את תהליך התקרבותו והתרחקותו מהתפיסה הדתית-משיחית הרואה בכינון מדינת ישראל “אתחלתא דגאולה“. רגב מתאר כיצד פגש לראשונה את חנן פורת בגוש עציון בשנת 1972, כשהיה נער בן חמש-עשרה. "ה"גוש" מנה אז כמה עשרות משפחות. הרוח החיה בהקמתו היה חנן פורת – תלמיד ישיבה, צנחן ובן למשפחה שגלתה מה"גוש" במלחמת השחרור" (עמוד 23). ממפגש זה הפך רגב לנער מגויס. בשם התנועה השתתף בהקמת התנחלויות לא חוקיות, התכתש עם חיילי צה“ל ויצא (שלא לומר נשלח) לתקוע את יתד התנועה המשיחית ביחידות המובחרות שהיו מזוהות אז עם בני ההתיישבות העובדת.
בשנת 1976 התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת גולני. שם בחר להתנדב לסיירת גולני. המסלול המפרך לא הטריד אותו, ולו "ולחברי מן הישיבה היה ברור משום מה שנצליח: האמונה באל ובמשימה העומדת בפנינו אפשרו לנו להיות אופטימיים" (עמוד 148). במהלך ההכשרה המפרכת בסיירת פגש רגב את מפקד הסיירת דאז, אפי פיין, אשר "היה מגיח לשטח מפעם לפעם, צופה בנו מתאמנים ושואל שאלות מקצועיות. אפי היה בן קיבוץ עין גב, בוגר מלחמת יום הכיפורים ובעל עיטור המופת מאותה מלחמה. הוא היה נערץ על כלל לוחמי היחידה ונחשב למפקד מוכשר ומוערך. מדי פעם היינו שומעים על משימה, סודית או גלויה, שביצעו הלוחמים ואפי בראשם. כשביקר בצוות, היה מביט בנו, תלמידי הישיבה, בתימהון מסוים ומדי פעם זורק שאלה בנידון" (עמוד 158). לאחר שסיים את תפקידו בסיירת חזר פיין בתשובה, שינה את שם-משפחתו ל"איתם" ולימים היה למנהיג המפד"ל.
בקורס מ"כים סיירות הופתע רגב לגלות שמפקד הפלוגה שלו "דתי, בחור מזוקן וממושקף – רון שכנר. שכנר היה מ"פ בחטיבת גולני ושמעו יצא כמ"פ מצטיין" (עמוד 180). לימים היה שכנר, אל"מ במיל', לראש מועצת האזורית דרום הר חברון. במבצע ליטני, עת רגב וחבריו היו בעיצומו של הקורס, לחמה הפלוגה (אליה הצטרף גם אפי פיין) במארון א-ראס. לאחר ההתקלות הראשונית בזקיף בכניסה לכפר, מתאר רגב, "פעלתי כאילו אני בתרגיל. חדות וקלילות רוויות אדרנלין אפיינו אותי ואת חברי לאורך כל הלילה. מרגע חיסול המחבל-שומר התחולל מחול שדים של אש ודם, עד אור הבוקר. כשנדמו היריות, היו מוטלים בשטח כ-70 מחבלים הרוגים וגם כמה מחיילי צה"ל" (עמוד 183). רגב ממשיך ומתאר כיצד בילו, הוא וחבריו, "ימים ארוכים בלחימה ובטיהור. נורינו וירינו, הופצצנו ופוצצנו. רון עמד בחזית הכוח, ואפי בירכתיים, שני מפקדים עטויי כיפה וזקן, נושאי תפילה ושומרי מצוות. חזרתי בדמיוני אל הימים הראשונים להגעתי ליחידה, רק לפני שנתיים, כשהיה מוזר כל כך ללוחמים לקבל אותנו, תלמידי הישיבה, כלוחמים מן המניין. והנה שני מפקדים דתיים מובילים אותנו לקרב וכל הלוחמים נשמעים לפקודתם! אכן, היתה לנו עדנה" (עמוד 184).
רגב המשיך במסלול הפיקוד ונעשה למפקד פלוגה בחטיבת גולני. "שבועות ספרים לאחר שקיבלתי את הפלוגה, נפגשתי שוב עם אפי פיין בפשיטה בלבנון מעבר לליטני, ליד מבצר הבופור. היה ליל חורף, חצינו את נהר הליטני וטיפסנו על מדרון תלול וקשה למרגלות הבופור. הייתי מפקד כוח קטן, בן שמונה חיילים, ולפני הוביל אפי כוח בן כ-30 חיילים. בלילה ההוא נראה לי אפי ככל האדם. שוב לא היה קצין צעיר רזה ונמרץ, אלא מפקד שקול יותר, וגם כבד יותר. מאז שחזר מהישיבה, מבוגר ובכושר פחות טוב מבעבר, נכנע לאותן חולשות אנוש שבני אלים אינם סובלים מהם – התנשפות בטיפוס מייגע, התפרקות בעצירות וקושי להתמיד בקצב המהיר בעלייה הקשה" (עמוד 192). הפשיטה ההיא, "מבצע מוביל", הסתכמה בשלושה הרוגים לצה"ל וכמה עשרות מחבלים הרוגים. סגנו החדש בפלוגה, הושע בן שלום פרידמן (לימים קצין מילואים ראשי), "בא עם משנה סדורה של גישה דתית וחברתית, גישה שעמדה כנגד החזון הימני-משיחי והציבה חלופה שמאלית, יהודית ודתית" (עמוד 199). המפגש עמו, כמו גם חוויות נוספות, ערערו את תפיסתו הדתית-פוליטית של רגב. עם השנים התפכח מרעיון הגאולה המשיחית האקטיבית ואימץ עמדות מתונות וביקורתיות.
באומץ ובכנות פורש רגב את מסעו המרתק לעיני כולנו, ומביא עדות אישית על תהליך הגיוס של נערים ובוגרים לתנועה הגאולית, שבסיסה כיום הוא ההתנחלויות האידיאולוגיות ביהודה ושומרון. כיום מכנה רגב את הציבור שבקרבו גדל ואליו השתייך כגאוליים, בשל האמונה הרואה את תקופתנו כתקופת גאולה נסית ומשיחית. לתפיסתו "חסידיה מכפיפים את כל מצוות הדת ואת משאבי העם והתנועה הציונית לטובת מעשה גאולה זה. בידוד של ערך אמוני אחד (קידום הגאולה) והאדרתו עד כדי הכפפת כל הערכים האחרים אליו, יוצרים סכנה הדומה לסכנות שהציבו התנועות המוזכרות לעיל.
תוצאות פעולתה של התנועה הגאולית העכשווית, המתרכזת בגרעין הקשה של מתנחלי יהודה ושומרון, כבר אינן נחלת קבוצה קטנה ושולית בלבד. התנועה סחפה עַם שלם בעובדות שקבעה ובחלק מהרעיונות שהביאה עמה.
קבוצה קטנה זו כבר השפיעה בעבר, באופן נחרץ, על העם כולו ועל המציאות במדינה ובשטחי הגדה. אולם האנרגיות האצורות בה והקונפליקט שעוד נכון לקבוצה זו עם המציאות, מלמדים שאין להתייחס אל התנועה - או אל הסכנות שהיא מייצרת - רק בלשון עבר.
יש כמובן סיכוי עדיין שהתנועה תתמתן, תשתלב בזרם המרכזי של הציונות הדתית והציונות בכלל, ותפרה את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל.
אולם לצערי, כיום נראה שהגרעין הקשה של התנועה מוביל קו מיסטי, אלים ומתריס, שסופו אינו מבשר טוב" (עמודים 18-19).
ספרו של רגב נכתב מתוך דאגה כנה וחשש מפני התחדשות מעשים קיצוניים העלולים לסכן את עצם קיומה של המדינה. באמצעות הספר קורא רגב לרבנים ולמנהיגי ציבור להיות ערים לסכנה ולסייע בשמירה מפניה, ולציונות הדתית הוא קורא לחזור לדרך ממלכתית ואחראית המשלבת חזון עם נאורות ומעשיות, ולזנוח את התפישה המשיחית הנושאת בחובה סכנת פירוד וחורבן. ספר מאיר עיניים ולמד על התפתחותו של זרם משפיע וחשוב בציבור בישראל שלצד תרומתו הרבה לבניינה וביטחונה כולל בתוכו גם מיעוט קיצוני שמתנער מכל ממלכתיות. מומלץ!!!”
