ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שני, 1 באוקטובר, 2007
ע"י זאבי קציר
ע"י זאבי קציר
אינני נוהג לכתוב סקירות על ספרים שאינני מצליח לסיים. הפעם אני מוצא לנכון לחרוג ממנהגי. כשעיינתי בחלק האחורי של הספר לפני שרכשתיו, הוא נראה לי מעניין ומבטיח, במיוחד לאור משפטים כמו ברישא:
"מותו של ארטמיו קרוס' (1962) הוא בוודאי המעולה ברומאנים של פואנטס. למעלה מ-30 מהדורות במקסיקו, 25 בארה"ב, תרגומים ל-15 שפות... אליל הסיפור הקצר המקסיקני, חואן רולפו, מציין: "פואנטס הוא הבסיס לכל הספרות המקסיקנית בת ימינו. כל הסופרים מבקשים להידמות אליו".
הסקירה על גב הספר די ארוכה ולכן הסתפקתי בקריאת הרישא. דווקא הסיפא, אותה החמצתי , ואשר תובא להלן, משולה כאן בעיני ל"אותיות הקטנות" שאנו יודעים שהן היותר חשובות בעת קריאת מודעת פרסומת:
"הפרקים מתפצלים בקביעות לחלקים בגוף שלישי, ראשון ושני (בזמן עתיד): קטעי ה"אני" הם מונולוגים פנימיים של קרוס על הרס דווי; פרקי "האטה" הם ספק מונולוגים פנימיים של קרוס (אתה = אני) ספק התייחסות של המספר אל קרוס; ופרקי ה"הוא" הם ספק סיפר של המספר ספק משולב עם תודעתו של קרוס. הטכניקה המשקפת את השילוש הלא קדוש של קרוס, שהוא האב, הבן (ובנו מכוון להמשיך אותו וגם לתקן את חייו) ומעיין אלוהים כל יכול. כל דמויות הספר הן השתקפויות של קרוס, וגלגולים והתפצלויות זו של זו. לא תמיד ברור מה אומרת דמות ומהן מחשבותיו של קרוס, או אל מי מתייחסים מלות הגוף - אל קרוס או אל זולתו. והספר רווי ראיים והשתקפויות גם בפועל - ספק השתקפות של "תאום", ספק תדמית. והיכן קו הגבול בין "מציאות" הנבראת במוחו ההוזה של קרוס לבין מציאות שאחראי לה המספר? או בין המשמעויות (המתחלפות) שמעניק קרוס לעולם לבין אלה שמעניק לו פואנטס? למי משניהם יש לייחס את מיתוס העבר החי בהווה?
הספר הזה של פואנטס הוא כמה ספרים אלטרנטיביים."
ובאמת, כפי שהובטח בסיפא, פואנטס אירגן לנו בלאגן מארץ הבלאגנים תוך שימוש בטכניקת כתיבה מעצבנת במיוחד. למה? כיוון שהיא מאלצת את הקורא להתעסק בשאלות כמו: "למי הוא מתכוון"? "על מי מדובר"? "מי המספר כרגע"? וכו' מה שמפריע מאד לקריאה השוטפת של הספר. אותי זה נורא עיצבן ולא יכולתי שלא להיזכר בהקשר זה במשפט "מרוב עצים לא רואים את היער".
בד"כ זה לא קורה לי אבל כאן אני מוכרח להודות - התייאשתי )-:
0 הקוראים שאהבו את הביקורת