"סונטה למרים" הוא ספר יפה מאוד ובסדר בשאר התחומים. לא הרבה מעבר. לינדה אולסון סופרת בעלת יכולת כתיבה גבוה, המתמקדת בבניית אווירה ותחושה. יש כתיבה יפהפייה בכל הספר, המוביל את הקורא אט אט עד הסיום.
אבל זה ספר קצת חסר טעם, חסר תוכן עשיר. הדמות המרכזית הינו אדם, דמות שקטה ופסיבית מאוד, דמות שאחרי שמסיימים את הספר, כבר לא זוכרים את שמו. אדם לא מתפתח מעבר לשרטוט הפשוט שאולסון בונה בעמודים הראשונים ולא יצא לי להתחבר אליו כל כך.
הסיפור עצמו בנוי על אבדן - אבדן של ילדים, אהובים, הורים וחברים - וכולל בתוכו שני סיפורים מרכזיים. יש את סיפור השואה (הסיפור שכנראה גרם לכך שספר לא מוצלח במיוחד תורגם לעברית...) וסיפור מודרני על השפעת מותה הפתאומית של מרים על אדם, אביה. הסיפורים מתרחקים ומתקרבים שוב במהלך הספר, לבניית המשכיות יפה.
הסגנון כתיבה היפה הזה של אולסון גם פוגע בספר. לפעמים, נשמע כאילו הדמויות אינם מדברים את שפתם, אלא בשפה זרה להם. הדמויות נשמעות דומות אחד לשני וכולם קצת כאילו הם מעופפים, לא יודעים לדבר בצורה טבעית ופשוטה. אולי בעיה זו נפטרה בתרגום, אבל יש גם אחידות מעצבנת בין קולות כל הדמויות שלא תעבור שינוי בכל תרגום.
בסופו של דבר, "סונטה למרים" מסתמך על הכתיבה היפה. אכן זה ספר עדין ונחמד לקריאה, ספר יפהפה בכתיבתו ויפה גם בסיפורו העצוב. זה לא ספר מדהים במיוחד, לא ספר שחייבים לרוץ לקנות אותו אבל למי שנופל הספר בידיים, ניתן בהחלט ליהנות ממנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
