“קרבה גדולה לאמא שלי היא תחושה שלעיתים רחוקות הרגשתי. בנות רבות מגדירות את אמותיהן כחברותיהן הקרובות ביותר. אני תמיד אמרתי שאילולא היתה אמי, סביר כי לא הייתי בוחרת בה כחברה. הרבה מתארות את אימן כאשת סודן. אני בעיקר הייתי עסוקה בלשמור סודות מפניה. כשחיפשתי חיבוק, אוזן קשבת או נחמה, לא פניתי לאמא. היתה חסרה לי הוודאות הזו, שאני יכולה לספר לה הכל והיא, בתמורה, תקשיב ותכיל, תייעץ מבלי לשפוט. 'הספר אשר לאמי' הוא הספד. הספד ארוך ופיוטי, "שירת- מוות". פתחו את הספר באקראי בכל עמוד שתרצו, והכתוב בו יהיה ראוי להקראה על הפודיום הצר והמלבני, דמוי ארון הקבורה, המצוייד במיקרופון ומצוי בכל בית עלמין. אלבר כהן סופד לאימו המנוחה, ועושה זאת תוך חשבון נפש נוקב ובלתי מתפשר עם עצמו, מנסה "לקנות מחילה בוידוי". אמא של אלבר היתה אשה פשוטה. שום דבר מיוחד לא היה לה או בה, זולת בנה יחידה. בספרו מתאר אותה אלבר כאישה חסרת כישורים, לא אטרקטיבית, לא חכמה במיוחד, לא יפה במיוחד, מעט פתאטית. אבל היא הייתה אמא בכל הוויתה. כזו שסועדת את בנה במיטת חוליו, יושבת לצידו עד שיירדם, עומדת בחלון וממתינה לשובו, משמיעה מילים מנחמות באוזניו, מתקינה את ארוחותיו, מעריצה אותו בעיוורון מוחלט, ואוהבת אותו בכל נימי נפשה. טבע האדם הוא שאינו יודע להעריך את מה שיש לו עד שהוא מאבד אותו- you don't know what you got 'till it's gone אומרות מילות השיר, וכהן איננו יוצא דופן. בכנות מצמררת הוא מלקה את עצמו על יחסו המזלזל לאימו, על שהתבייש בה ובפשטותה מול חבריו אנשי החברה הגבוהה, על ששוחח איתה כה מעט על אף שידע ששיחותיהם היו עבורה כאויר לנשימה, על שהקדיש יותר זמן ומחשבה ל"נימפות" מזדמנות ולא לאשה שאהבה אותו יותר ממה שכל אחת אחרת אי פעם תאהב. במילים אחרות, כהן מענה את עצמו על התנהגות אנושית, ומי מאיתנו לא יוכל להזדהות עם הדברים הנ"ל? ההספד הזה הוא הספד קורע לב. הספדים נוטים להיות כאלה. אולי זה גם ההריון, ופרץ ההורמונים האדיר שגופי נתון לו כרגע, שגרמו לי לייבב לאורך כל 108 העמודים של הספרון הזה. מה שזה לא יהיה- אלבר כהן רצה להעביר מסר בספר הזה, ואצלי הוא נקלט, חזק ובבהירות. זו לא חייבת להיות אמא, זו יכולה להיות אחות או אח, סבתא, דוד או אפילו חבר קרוב- אל תחכו שיהיה מאוחר מדי, תראו לאדם הזה שאתם אוהבים אותו, חבקו אותו ואמצו אותו אל ליבכם, תנו לו לדעת כמה הוא חשוב לכם. דמיינו את חייכם בלעדיו, נסו לחוש את תחושת האובדן שנותרת בהעדרו, טרם נעדר, ואולי תבינו מה יש לכם לפני שהוא יאבד. "לו לפחות אחד מכם יתייחס ביתר עדנה אל אמו, בזכותי ובזכות אמי, ערב אחד, אחרי קריאת שירת-המוות שלי, כי אז כתיבתי לא היתה לשוא" גם לי יש לי אמא טובה- אמא דואגת, משקיעה ואוהבת. היא אולי לא כל מה שרציתי שתהיה, אבל כנראה שהיא כל מה שאני צריכה. ועתה, ברשותכם, אגש לטלפן ולדרוש בשלומה.”

“קרבה גדולה לאמא שלי היא תחושה שלעיתים רחוקות הרגשתי. בנות רבות מגדירות את אמותיהן כחברותיהן הקרובות ביותר. אני תמיד אמרתי שאילולא היתה אמי, סביר כי לא הייתי בוחרת בה כחברה. הרבה מתארות את אימן כאשת סודן. אני בעיקר הייתי עסוקה בלשמור סודות מפניה. כשחיפשתי חיבוק, אוזן קשבת או נחמה, לא פניתי לאמא. היתה חסרה לי הוודאות הזו, שאני יכולה לספר לה הכל והיא, בתמורה, תקשיב ותכיל, תייעץ מבלי לשפוט. 'הספר אשר לאמי' הוא הספד. הספד ארוך ופיוטי, "שירת- מוות". פתחו את הספר באקראי בכל עמוד שתרצו, והכתוב בו יהיה ראוי להקראה על הפודיום הצר והמלבני, דמוי ארון הקבורה, המצוייד במיקרופון ומצוי בכל בית עלמין. אלבר כהן סופד לאימו המנוחה, ועושה זאת תוך חשבון נפש נוקב ובלתי מתפשר עם עצמו, מנסה "לקנות מחילה בוידוי". אמא של אלבר היתה אשה פשוטה. שום דבר מיוחד לא היה לה או בה, זולת בנה יחידה. בספרו מתאר אותה אלבר כאישה חסרת כישורים, לא אטרקטיבית, לא חכמה במיוחד, לא יפה במיוחד, מעט פתאטית. אבל היא הייתה אמא בכל הוויתה. כזו שסועדת את בנה במיטת חוליו, יושבת לצידו עד שיירדם, עומדת בחלון וממתינה לשובו, משמיעה מילים מנחמות באוזניו, מתקינה את ארוחותיו, מעריצה אותו בעיוורון מוחלט, ואוהבת אותו בכל נימי נפשה. טבע האדם הוא שאינו יודע להעריך את מה שיש לו עד שהוא מאבד אותו- you don't know what you got 'till it's gone אומרות מילות השיר, וכהן איננו יוצא דופן. בכנות מצמררת הוא מלקה את עצמו על יחסו המזלזל לאימו, על שהתבייש בה ובפשטותה מול חבריו אנשי החברה הגבוהה, על ששוחח איתה כה מעט על אף שידע ששיחותיהם היו עבורה כאויר לנשימה, על שהקדיש יותר זמן ומחשבה ל"נימפות" מזדמנות ולא לאשה שאהבה אותו יותר ממה שכל אחת אחרת אי פעם תאהב. במילים אחרות, כהן מענה את עצמו על התנהגות אנושית, ומי מאיתנו לא יוכל להזדהות עם הדברים הנ"ל? ההספד הזה הוא הספד קורע לב. הספדים נוטים להיות כאלה. אולי זה גם ההריון, ופרץ ההורמונים האדיר שגופי נתון לו כרגע, שגרמו לי לייבב לאורך כל 108 העמודים של הספרון הזה. מה שזה לא יהיה- אלבר כהן רצה להעביר מסר בספר הזה, ואצלי הוא נקלט, חזק ובבהירות. זו לא חייבת להיות אמא, זו יכולה להיות אחות או אח, סבתא, דוד או אפילו חבר קרוב- אל תחכו שיהיה מאוחר מדי, תראו לאדם הזה שאתם אוהבים אותו, חבקו אותו ואמצו אותו אל ליבכם, תנו לו לדעת כמה הוא חשוב לכם. דמיינו את חייכם בלעדיו, נסו לחוש את תחושת האובדן שנותרת בהעדרו, טרם נעדר, ואולי תבינו מה יש לכם לפני שהוא יאבד. "לו לפחות אחד מכם יתייחס ביתר עדנה אל אמו, בזכותי ובזכות אמי, ערב אחד, אחרי קריאת שירת-המוות שלי, כי אז כתיבתי לא היתה לשוא" גם לי יש לי אמא טובה- אמא דואגת, משקיעה ואוהבת. היא אולי לא כל מה שרציתי שתהיה, אבל כנראה שהיא כל מה שאני צריכה. ועתה, ברשותכם, אגש לטלפן ולדרוש בשלומה.”