ביקורת ספרותית על חובת האהבה הקשה מאת אורית רוזין

---

"איפה המנהיגים של פעם", אנחנו אומרים ערב כל מערכת בחירות. איפה האנשים שהיו צנועים וסגפנים. שהלכו אל העשייה הציבורית כי הם קיבלו את "דין התנועה". היום, כך אנחנו מרבים לטעון, כל אחד רוצה "לעשות לביתו". פעם האנשים היו אידיאליסטים. היום זה רק אינטרסים, אנחנו חוזרים ומקטרים. ולא רק על המנהיגים של היום אנחנו מקטרים, אלא גם על ציבור הבוחרים שלהם. פעם אנחנו מזכירים לעצמנו, האנשים חיפשו איך לתת למדינה. היום, הם רק רוצים לקבל.
בערגה הזו, זקני צפת מרחיקים עד ראשית ימיה של המדינה. אז היו מנהיגים נעלים וציבור מסור. אנשים שנכונים היו להירתם ולשאת בעולה של צורכי המדינה הצעירה. איפה הימים ההם?
אורית רוזין מגלה לנו שהם אף פעם לא היו. מי שחושב שהיה פה שמח לפני שהוא נולד, שיתחיל לפשפש בפרטים. ההיסטוריה, כפי שמראה רוזין, איננה רק היסטוריה של מלכים ומלחמות, היסטוריה של מנהיגים והכרעות פוליטיות. ההיסטוריה כמו ההווה בנויה מאירועים קטנטנים, יומיומיים וטריוויאליים כמו הרגלי היגיינה, תזונה וצריכה.
בסדרה של התבוננויות אל תופעות משנות החמישים מראה אורית רוזין איך האינדיבידואליזם העיז להרים קולו. בן גוריון קרא לנוער לבחור בין שליחות לקרירה באמירה ברורה ששליחות עדיפה על קרירה, רבים לא שמעו בקולו. הם אולי המשיכו ללכת לתנועה, אך מיעוט קטנטן בהם בחר בשליחות. אכן, בכל חברה מגוייסת, מגיעה השלב שבו כמה מהחברים מחליטים שנמאס להם לשחק את המשחק. שהם לא רוצים לעשות רק מה שטוב לקולקטיב. זה אולי בוטה יותר בימינו. בימי בן גוריון אף כינוס מפלגתי לא היה שואג כן לשאלה רטורית מהבמה "האם נבחרנו לחלק ג'ובים?" (לימור לבנת, מרכז הליכוד, 1997). אולם בסתר ליבם, זה מה שרצו היחידים שהרכיבו את מדינת ישראל.
למען הגילוי הנאות, חשוב לי לציין: אורית רוזין ואני עמיתים למקצוע וידידים מזה שנים רבות, ובספר הנסקר כאן מצטטת רוזין גם מחקרים שלי.
ההתבוננויות של רוזין בתופעות האינדיבידואליזם, ראויות כל אחת לסיפור נפרד, גם בלי להכניסם למסגרת התיאורטית של היחידים המורדים בחברה שרוצה בקול אחיד.
כך למשל בהתבוננות על הצנע. אם עד עכשיו סיפרו לנו על צנע כנוסטלגיה, או שכתבו על הסיבות הכלכליות שהביאו ליישומה, רוזין מספרת לנו איך הגיבו אל הצנע עקרות הבית. הדרישה של טובת הקולקטיב הייתה שכולם יסתפקו במועט, כדי שיהיה מספיק לכולם. אולם עקרות הבית האינדיבידואליסטיות 'שמו פס' על הקולקטיב. הם אומנם ידעו כמה חשובה הצנע כדי להזין את כולם, במיוחד בתקופה של עלייה המונית, אבל מישהו היה צריך להאכיל את הילדים. וכך החלו הנשים להיות הראשונות להקים את הזעקה. אין כאן רק מתח בין הקולקטיב ליחיד, אלא גם מתח בין גברים לנשים. הגברים עבדו ופירנסו והזדהו יותר עם הצנע. אבל בסוף היום הם רצו לחזור לבית שהייתה בו ארוחה חמה וילדים שקיבלו תזונה מאוזנת. שלא כמו בימינו המפונקים, האופציה של קניית אוכל מוכן לא הייתה רלוונטית. עקרות הבית נצרכו למוצרי יסוד מהם הן התבקשו לבשל משהו. הן עמדו שעות בתורים עד שגילו שפשוט נגמר המלאי. בצר להם, עקרות הבית היו הראשונות שפנו לשוק שחור של מוצרים, מוצרים שחקלאים מכרו ישירות לצרכנים, ללא המנגנון המתווך של המדינה. הן ידעו שהן לא בסדר, אבל לא הייתה להן ברירה.
הכלי של רוזין, כדי לשמוע את הסיפור של עקרות הבית (כמו גם את שאר הקולות בספר), הוא שליפת הקול שלהן מתוך המסמכים הרשמיים ומהעיתונים שתיארו את חיי היום יום. מתוך הטורים לנשים בעיתונות ומתוך מכתבים למערכת. רק בשולי הדברים היא מסתמכת על ראיונות שנערכו לאחר זמן, ראיונות שלעיתים תכופות מגלים לנו על ההווה הרבה יותר מאשר על העבר.
היבט אחר שבו עולה קולם של היחידים המסרבים לקבל את הקולקטיב היו מערכות הבחירות. רוזין מנתחת שתי מערכות בחירות. האחת הייתה מערכת הבחירות לרשויות המקומיות בנובמבר 1950 והשניה, מערכת הבחירות לכנסת השנייה בקיץ 1951. בשני המקרים ירד כוחן של מפלגות המייצגות את הקולקטיב ובשני המקרים, בייחוד בבחירות לכנסת, הצלחה גדולה נרשמה למפלגת הציונים הכללים. מפלגה זו, שהפכה לימים למפלגה הליברלית שהתמזגה עם חירות לליכוד וסופה שירדה מהמפה הפוליטית, ייצגה את המעמד הבינוני. היא הייתה הקול של האזרח הנאנק תחת עול מיסים ומבקש "תנו לחיות בארץ הזו", כסיסמת הבחירות של המפלגה. היא הייתה הקול של האזרח שקצת נמאס היה לו לשאת בנטל העלייה ההמונית (אפילו שלא העיזו להגיד זאת במפורש) היא הייתה הקול של אלה שביקשו שוק חופשי אפילו אם הדבר יבוא על חשבון אלו שאין להם. הם זכו בראשותן של כמה עיריות והפכו למפלגה השניה בגודלה בכנסת עם 20 מנדטים (לשם השוואה, לחרות, מפלגתו של מנחם בגין, היו בכנסת השניה רק 8 מנדטים). בחירות אלו היוו מחאה נגד הקולקטיביזם.
החלק המרתק ביותר בספרה של רוזין הוא הדיון על יחסם של הותיקים לעולים החדשים, ובמיוחד לעולים מארצות האיסלאם. גם אם החלק הזה לא תמיד מתחבר לשאר חלקי הספר, מדובר בנקודת מבט ייחודית. בעוד רבים שופטים לחומרה, ולעיתים קרובות בצדק, את יחסו המפלה של הממסד לעולים החדשים, אך לעיתים רחוקות, נותן לנו חיבור מחקרי את היכולת להזדהות עם הצבעים והריחות של התקופה. יכולת להיכנס לעורם של הותיקים ולשורשי יחסם המסוייג מדרי המעברות המזרחים. רוזין דנה בהרחבה במושג הסלידה ובמערכת הדימויים שהתפתחו בקרב הותיקים כלפי העולים. הסלידה נבעה מהשוני בנורמות החברתיות והמשפחתיות, מהשוני באשר ליחס להיגיינה ומהזוהמה שבה חיו העולים במעברות. זוהמה זו נבעה במידה רבה מהשירותים המעטים שניתנו למעברות. למרבית העולים לא היה חשמל ומים זורמים בצריפונים ובבדונים. חלקם היו רחוקים מאד גם מכל מקור ציבורי של מים וחשמל. 10,000 עולים חיו במרחק שעלה על 75 מטר ממקור המים הקרוב. ל-18 מעברות בהן חיו 33,000 עולים לא היה כביש גישה. ב-57 מעברות שכללו 83 אלף תושבים לא היה כלל טלפון. באחת המעברות הייתה מקלחת אחת ל-336 אנשים. באחרת בית שימוש ל-53 נפשות. פחי הזבל ששירתו עשרות משפחות פונו, בחלק מהמקרים, רק פעם בחודש. במעברת תל ירוחם לא היה כלל קו טלפון והרופא הקרוב ביותר התגורר במרחק 53 קילומטר מהישוב.
אולם הותיקים לא שמו ליבם לפרטים אלו. בעיני רבים מהם, העולים החדשים נתפסו כמי שמזהמים את הארץ. מה שהובא לידיעתם של הותיקים, לא יכול היה שלא לעורר הסתייגות וסלידה.
כך לדוגמא, מובא הציטוט הבא ממעריב, מקיץ 1955:
"בשנת קיומה השישית מעברת חולון היא שכונת-עוני מצחינה ומזוהמת. חוצותיה מכוסות ערימות זבל מרקיבות; בורות ביוב עולים על גדותיהם, ומימיהם המעופשים זורמים לאיטם ומפלסים אפיקים בין שורות הבדונים. דלתות תאי השימוש הציבוריים נותקו זה מכבר מעל ציריהם. סירחון כבד רובץ על המעברה. יתושים וזבובי זבל למכביר מתעופפים מעל ערימות הפסולת. זימזומם צורם האוזן אינו חדל משך 24 שעות היממה; ורק עם בוא הקיץ מתוספת אליו יללת חתולי המעברה המתרבים והולכים... קבוצת יחפנים עירומים למחצה, מתאמנת בידוי אבנים בחתולים... חבורת ילדים מדובללי שיער שפתותי רפש מכסים את פניהם וצוארם". בהמשך מתוארים משחקים נוספים המקובלים על ילדי המעברה, כגון איסוף קליפות אבטיחים מרקיבות מערימות אשפה. הילדים הוצגו כמי ששקועים במשחקם למרות "הסרחון והרקב בצורת נוזל הנוטף מערימת הזבל" (עמ' 206).
רוזין לא מביאה את התיאור הזה, ורבים אחרים, כדי להראות לנו עד כמה חסרי ההיגינה היו העולים. היא רק מראה לנו מה היו תחושותיהם של הותיקים שהרבו לקרוא תיאורים מסוג זה. תיאורים הפוכים, ששיבחו את דרי המעברות על יכולתם להפוך את הדלות שסביבם למקום סביר ונקי היו מועטים. אלה שבכל זאת העיזו להתקרב לעולים החדשים, כמו מורים, אחיות, מדריכם ומטפלים, נתפסו כקדושים.
מעבר להיגיינה, נסובו מחלוקת רבות על היחס לנשים וילדים. בעוד החברה הותיקה, מבוססת על ערכי המערב, מעמידה את הילד במרכז, הייתה במשפחות רבות של עולים, האמונות על כיבוד אב ואם, נטייה לתת את המעט שיש לאב המשפחה ורק לאחר מכן לתת את השאריות לילדים. התנהגות זו נשפטה כהתנהגות בלתי מוסרית בעיני הותיקים. גיל הנישואים ומשקלה של אהבה על פני החלטת הורים היו גם הם מוקדים של הסתייגות והתרחקות של הותיקים מהעולים. ילדים הוצאו מבתי העולים לא רק כדי לקבל קורת גג פיזי בחורף, אלא גם כדי לחשוף אותם ל'חיים הנכונים'. חוק הגבלת גיל הנישואים הפך נוהגים ישנים לעבירה פלילית.
היחס הזה, לעולים, מעורר תרעומת רבה, ולדעתי, בצדק. אולם רוזין מוסיפה כאן נקודת מבט חשובה. היא מציינת שברוב המחקר כיום, מוצגים העולים כקורבנות של דיכוי, התעלמות או התעללות. "מטבע הדברים, המחזיקים בתפיסה זו מתקשים לגלות אמפטיה למפלים או למדכאים... גישה זו לוקה לעיתים גם בתפיסה אנכרוניסטית שכן היא מניחה שרב תרבותיות או אפילו פלורליזם היו נתונים לפני הותיקים כאופציית שווה לאופציית תרבות ההיגיינה, ולא היא".
למרות כל השסעים והמתחים שקיימים היום בחברה הישראלית היהודית, ללא ספק עברנו דרך אורכה מאד מאז שנות החמישים. אומנם המתח הבינעדתי לא נעלם. גם עבור אלה שחושבים שהוא שד דמיוני שכבר נכלא בבקבוק, העובדה שהשד מתאוורר לעיתים תכופות מעלה סימני שאלה. עם זאת קריאה בחובת האהבה הקשה מראה את הדך הארוכה שעברה החברה הישראלית מאז ועד היום.

» ביקורות נוספות של אבי פיקאר
» ביקורות נוספות על חובת האהבה הקשה