“כמה הספר הזה מיוחד ויפה, מכמיר לב ועם זאת אופטימי. גזענות, שחורים, יהודים, אהבה ושנאה. הכל מהכל, ובאמצע כוכבת הספר- אם לבנה ל 12 ילדים שחורים. קראתי את הספר לפני המון שנים, ואני שמחה שהחלטתי לקרוא אותו שוב.”

“הגעתי לשורה האחרונה. הכושי אמר את דברו. פסוק של משלי הוא משאיר להדהד. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". נשקתי לכריכה האחורית. השתתקתי. "נו?! מה אתה אומר?!", שאלתי את עצמי. עצמי, הכל-יודע, שתק. "מה יש לומר?!" הוא השיב לי מתחמק,"לא'דע, צריך לחשוב על זה. לפחות שעתיים". הוא הרהר עוד רגע ופלט בייאוש "אבל למי יש שעתיים?". למעשה, השתיקה שלי התארכה הרבה יותר משעתיים. את הספר החשוב הזה, סיימתי לקרוא, כבר לפני שבועיים. אבל זה היה מוקדם לי בשביל לנסח לכם, ידידיי, המלצה. רציתי עוד הזדמנות לקחת לריאות. לכלוא את העשן פנימה, שיחמם, שיערבב, שישרוט, שיעשה משהו, שיותיר רושם לפני הספר הבא שאני צריך להספיק. (לעמוד במחצית הקצב של מרביתכם, גולשי 'סימניה'). אז תקשיבו לי רגע, בבקשה. כי אני איש מכירות די חלש, ובכל זאת אני חושב שכדאי לי לשכנע אתכם לקרוא את הספר הזה. ואם אתם רוצים הוכחה עד כמה אני חלש במכירות, אסתפק בגילוי נאות ואומר שאני בעצמי לא יודע בדיוק למה זה כל כך חשוב לי. אני באמת לא יודע, אבל אני מרגיש את החשיבות בריאות. בעשן, שעדיין לא כלה. טוב, אנסה מכיוון אחר, מוסיקאלי יותר. אתם מכירים את השיר הנוגה "יידישע מאמע" של המשורר היהודי-אמריקאי ג'ק ילן? אם עדיין לא, חשוב שתעצרו הכל ותעשו 'ויקיפדיה' על מלך החזנים יוס'לה רוזנבלט, ועוד 'יוטיוב' על "ידישע מאמע", השילוב הזה יהודי ואימאי מתמיד. לב יהודי, גם אם הוא לא מבין אידיש, יבין את המלודיה מרטיטת הנימים. ואם לא הבנתם אז החזן המתקתק והגליצייאני הזה, הקדיש שיר הלל לאימותינו היהודיות, נטולות היומרה וגדושות התבונה. אלו שבלי תארים, העמיקו להטמיע חותם בתוך לבבות מצולקים, אלו שחשקו שיניים ובלי ארגונים פמיניסטיים הכשירו בנות והחליקו מצוקות. בקיצור, א יידישע מאמע. המשורר עצמו כיוון במילותיו, כך לפחות על פי ויקיפדיה, להביע את הרהוריו ומצפונו של בן שהתגייס לצבא. הוא מהלל את האם היהודייה ופורט על סטריאוטיפים אופייניים שלה. כשהשיר והמנגינה העצובים מסמלים תחושה של נוסטלגיה אל הוויית "העולם הישן", כמו גם רגשי אשמה על עזיבתו לטובת היטמעות בחברה האמריקאית אז רגע אחרי שאני נהיה קיטשי ואתם מריחים געפילטע פיש, אני רוצה לספר לכם שאותו משורר ענוג שכל כך היטיב לספר על האמא היהודית של כולנו, נפטר ב-1933, שבע שנים לפני שהיה לעולם הזדמנות לראות את הזן המפעים הזה עובר את ההכחדה הנוראה בקורותיו. בהבנה שלאחר מעשה, השיר הזה הפך לנגינת הנצחה לעולם קסום שהיה והוכחד. וכאן, אחרי בליץ-קריג מטורף ולפני מלחמת התשה בלתי נגמרת, נפגשו בני היידישע מאמע'ס, באחיהם מהמזרח. הסתבר שגם להם יש יידישע מאמ'עס, שרדניות לא פחות ורגשניות אפילו יותר. רק טבעי היה שהשיר הזה על מילותיו המקסימות, יתורגם אורגינל לשפות האחים, לאדינו, מרוקאית ואפילו ערבית. יידישע מאמע, מסתבר, היא משהו שלא השפה והמנטליות עושה. ובחזרה לספר שאני מתעקש בלי הסבר להציע לכם, 'צבע המים'. אם להמשיך את האנלוגיה, זה בדיוק מה שקרה לה, לילדה יהודיה אומללה, שאביה וגורלה חברו יחדיו להתאכזר עליה ולהוציאה מקרב הדת היהודית. בדחף מוסבר להחריד, היא זוחלת לטבילה באגן שבעיני הוריה הוא תכלית הטומאה, ובעיניה הוא קודש קודשים. היא תתקשר בעומקי נפשה במאמין שחור - כושי, כמו שהיא ובנה קוראים לו בחוסר פוליטקלי קורקט משווע - ויחד עמו ועם זה שיבוא בעקבותיו היא תקים שבט של שנים עשר ילדים שחורים. החיים הבודדים והמנוכרים בחצר האחורית של שכונות פשע שחורות, יהרסו את נפשה. העוני והבורוּת, יטריפו את דעתה. הבדידות והמרחק הגדול מהעבר, ייענו את תמצית נשמתה. רק נחמה אחת היא תמצא בעונייה. היא תתקשר בגורלו ובנשמתו של יהודי אחר, גם הוא בורח או מוברח, שהביא ברית חדשה עם הרבה רצון טוב לנוצרים, ועוד קצת דם רע והרבה נפשות מתות לאלו שיקחו אותו ברצינות יתירה. שנים יחלפו, כל הילדים השחורים יעלו ויצליחו במסלול החיים האמריקאי. עד שאחד מהם, ג'יימס, בעל הנפש היהודית, ישוב אחורה לבדוק את שורשיו. הוא ינסה לראיין את אמו שמתוך המון המלל הספונטני והמתריס שלה, ומתוך תיווכו השחור, המפעים והישיר, בוקעת לפתע שירת דואט מוערבת צבע ומרתיחת לב. השירה הזאת, מוכרת עד להחריד. גם להם יצא אותו שיר: א יידישע מאמע. הפעם בגירסת ג'אז של נגן שחור ונוגה, חד ומינימליסטי. הוא כמעט לא יתן פרשנות, רק יקשיב לאמא, וילווה אותה בכינור שני. שניהם יחד ישרטו את הנשמה. א יידישע מאמע. אז הנה השיר, בתרגום ניסיוני שלי: איך װיל בײַ אײַך אַ קשיא פֿרעגן זאָגט מיר װער עס קען: מיט װעלכע טײַערע פֿאַרמעגנס בענטשט גאָט אַלעמען? ... פזמון: אַ ײִדישע מאַמע, עס גיבט ניט בעסער אין דער װעלט אַ ײִדישע מאַמע, אױ, װײ, װי ביטער װען זי פֿעלט! װי שײן און ליכטיק איז אין הױז װען די מאַמע איז דאָ; װי טרױעריק פֿינצטער װערט װ נעמט איר אױף עולם הבא! אני רוצה אתכם שאלה לשאול ישיב לי מי שיכול: באיזה מוצר יקר ונדיר, מתברך הא-ל תדיר? ... פזמון: אַ ײִדישע מאַמע אין מתן טוב ממנה בעולם אַ ײִדישע מאַמע אוי, כשהיא חסרה, כמה מר ורע לכולם כמה מאיר ויפה הוא הבית כאשר האמא נמצאת בו וכמה עצוב וחשוך כאשר הא-ל מחליט לקחתה אליו לעולם הבא לקירבתו! https://www.youtube.com/watch?v=hHNvu4c8c20 https://www.youtube.com/watch?v=dwxXdb8zU9c והנה עוד אחד בלאדינו: https://www.youtube.com/watch?v=qbrDnoWOkPI”

“"ביתנו היה צירוף של קרקס תלת-יציעי וגן חיות גם יחד, עם תנועה תמידית ומעשים נועזים, מוזיקה ובעלי חיים" כך כותב ג'יימס מקברייד , סופר עיתונאי ומוזיקאי אמריקאי בן לכומר שחור ואם לבנה , השמיני מתוך 12 ילדיה-מעורבי הגזע, שהחליט לפני כ-18 שנה- בגיל 30 להתחקות אחר השורשים של אמו . את האוטוביוגרפיה הזו הוא כותב בשני קולות. בקולה של האם -"המפקד העליון בבית" - ובקולו שלו, ולנו הקוראים מתאפשרת הצצה נדירה לתוך הקרביים המדממות לעתים של אוכלוסיית השחורים בארצות הברית בתקופה שנחשבה עדיין לשחורה לגמרי . ההתגברות על הקשיים הבלתי נתפסים שלהם פשוט מרתקת. "לא הייתי היפה ביותר הוא מציין או הצעיר ביותר או המבריק ביותר הוא מודה. הייתי אחד שאפשר לקשור אותו לענות אותו לדגדג אותו ולהתעלל בו ולדון אותו לכל מיני סוגים של השפלות ....כילד אף פעם לא ידעתי מהיכן אימא שלי - וכשהייתי שואל היא הייתה אומרת : אלוהים עשה אותי . ולשאלתי אם היא לבנה , היא הייתה עונה - אני בהירת עור,ומשנה את הנושא" . בספר הזה מעורבים זה לצד זה טאטה(סבא יהודי) ומאמה (סבתא יהודייה), וכומר אחד ומשפחה פרוטסטנטית, בתי כנסת וכנסיות בתי מטבחיים לשחיטה כשרה , וחבורות קו קלוקס קלאן , לבנים שחורים ויהודים ומשפחה אחת מעורבת,בעלת אומץ בלתי רגיל שסיפורה מעורר תהיות לגבי יחסה הגזעני של אמריקה כלפי השחורים בפרט וכלפי היהודים בכלל . 53 שנים עברו מאז הנאום של מרטין לותר קינג- אוגוסט 1963- הנאום המפורסם שלו "יש לי חלום" והשוויון המלא שעליו הוא נאם רחוק עדיין שנות אור מהגשמה. וכל הפוליטיקלי קורקט שבעולם לא יצליח להסתיר את העובדה שלא רק ארצות הברית אלא עוד רבות ממדינות העולם נגועות עדיין בגזענות ... ספר מקסים ואופטימי למרות הכול שלופת את הקורא חזק בבטן ובעיקר מרתק. "ניצחון הרוח על החומר "... מומלץ !”

“ראשית אומר שספר כזה צריך להקרא ע"י כל אדם באשר הוא. מכיון שכבר כתבו לפני את תוכנו היחודי אוסיף את דעתי בלבד. כל אדם שנולד ולא חשוב למי ולא חשוב היכן ובודאי צבע עורו אינו משנה יכול להגיע להשגים נפלאים כאשר יש רוח גבית, עידוד ודחיפה מהורה המבין את יתרונות ההשכלה. המשפחה בה גדל הסופר היתה עניה ביותר, סבלה מגזענות בלתי נתפסת, הילדים לא חשו שייכים לשבט כל שהוא בניו יורק. בכל זאת בעזרת אם חזקה במיוחד, שבעצמה היתה בודדה מאד, שיצרה להם עולם משלהם דאגה לחינוך הטוב ביותר ומצאה תמיד ארועי תרבות חינמיים ברחבי העיר אליהם "גררה "אותם בכדי שיבינו את היופי בעולם החיצוני. תמיד דאגה שלא יתבישו במוצאם, בבגדיהם הבלים, חיזקה את אמונתם אומץ ליבם ואת גאותם. כך כל 12 ילדיה הצליחו למקסם את כישוריהם ויכולותיהם, להתברג בעולם האקדמי ובמקצועות יעילים ומכניסים. ספר מצוין כתוב טוב מענין ובעל מוסר השכל חשוב. שכחתי את החשוב מכל. זו ביאוגרפיה אמיתית של הסופר זו משפחתו ואלה שורשיו.”

“כמה הספר הזה מיוחד ויפה, מכמיר לב ועם זאת אופטימי. גזענות, שחורים, יהודים, אהבה ושנאה. הכל מהכל, ובאמצע כוכבת הספר- אם לבנה ל 12 ילדים שחורים. קראתי את הספר לפני המון שנים, ואני שמחה שהחלטתי לקרוא אותו שוב.”

“הגעתי לשורה האחרונה. הכושי אמר את דברו. פסוק של משלי הוא משאיר להדהד. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". נשקתי לכריכה האחורית. השתתקתי. "נו?! מה אתה אומר?!", שאלתי את עצמי. עצמי, הכל-יודע, שתק. "מה יש לומר?!" הוא השיב לי מתחמק,"לא'דע, צריך לחשוב על זה. לפחות שעתיים". הוא הרהר עוד רגע ופלט בייאוש "אבל למי יש שעתיים?". למעשה, השתיקה שלי התארכה הרבה יותר משעתיים. את הספר החשוב הזה, סיימתי לקרוא, כבר לפני שבועיים. אבל זה היה מוקדם לי בשביל לנסח לכם, ידידיי, המלצה. רציתי עוד הזדמנות לקחת לריאות. לכלוא את העשן פנימה, שיחמם, שיערבב, שישרוט, שיעשה משהו, שיותיר רושם לפני הספר הבא שאני צריך להספיק. (לעמוד במחצית הקצב של מרביתכם, גולשי 'סימניה'). אז תקשיבו לי רגע, בבקשה. כי אני איש מכירות די חלש, ובכל זאת אני חושב שכדאי לי לשכנע אתכם לקרוא את הספר הזה. ואם אתם רוצים הוכחה עד כמה אני חלש במכירות, אסתפק בגילוי נאות ואומר שאני בעצמי לא יודע בדיוק למה זה כל כך חשוב לי. אני באמת לא יודע, אבל אני מרגיש את החשיבות בריאות. בעשן, שעדיין לא כלה. טוב, אנסה מכיוון אחר, מוסיקאלי יותר. אתם מכירים את השיר הנוגה "יידישע מאמע" של המשורר היהודי-אמריקאי ג'ק ילן? אם עדיין לא, חשוב שתעצרו הכל ותעשו 'ויקיפדיה' על מלך החזנים יוס'לה רוזנבלט, ועוד 'יוטיוב' על "ידישע מאמע", השילוב הזה יהודי ואימאי מתמיד. לב יהודי, גם אם הוא לא מבין אידיש, יבין את המלודיה מרטיטת הנימים. ואם לא הבנתם אז החזן המתקתק והגליצייאני הזה, הקדיש שיר הלל לאימותינו היהודיות, נטולות היומרה וגדושות התבונה. אלו שבלי תארים, העמיקו להטמיע חותם בתוך לבבות מצולקים, אלו שחשקו שיניים ובלי ארגונים פמיניסטיים הכשירו בנות והחליקו מצוקות. בקיצור, א יידישע מאמע. המשורר עצמו כיוון במילותיו, כך לפחות על פי ויקיפדיה, להביע את הרהוריו ומצפונו של בן שהתגייס לצבא. הוא מהלל את האם היהודייה ופורט על סטריאוטיפים אופייניים שלה. כשהשיר והמנגינה העצובים מסמלים תחושה של נוסטלגיה אל הוויית "העולם הישן", כמו גם רגשי אשמה על עזיבתו לטובת היטמעות בחברה האמריקאית אז רגע אחרי שאני נהיה קיטשי ואתם מריחים געפילטע פיש, אני רוצה לספר לכם שאותו משורר ענוג שכל כך היטיב לספר על האמא היהודית של כולנו, נפטר ב-1933, שבע שנים לפני שהיה לעולם הזדמנות לראות את הזן המפעים הזה עובר את ההכחדה הנוראה בקורותיו. בהבנה שלאחר מעשה, השיר הזה הפך לנגינת הנצחה לעולם קסום שהיה והוכחד. וכאן, אחרי בליץ-קריג מטורף ולפני מלחמת התשה בלתי נגמרת, נפגשו בני היידישע מאמע'ס, באחיהם מהמזרח. הסתבר שגם להם יש יידישע מאמ'עס, שרדניות לא פחות ורגשניות אפילו יותר. רק טבעי היה שהשיר הזה על מילותיו המקסימות, יתורגם אורגינל לשפות האחים, לאדינו, מרוקאית ואפילו ערבית. יידישע מאמע, מסתבר, היא משהו שלא השפה והמנטליות עושה. ובחזרה לספר שאני מתעקש בלי הסבר להציע לכם, 'צבע המים'. אם להמשיך את האנלוגיה, זה בדיוק מה שקרה לה, לילדה יהודיה אומללה, שאביה וגורלה חברו יחדיו להתאכזר עליה ולהוציאה מקרב הדת היהודית. בדחף מוסבר להחריד, היא זוחלת לטבילה באגן שבעיני הוריה הוא תכלית הטומאה, ובעיניה הוא קודש קודשים. היא תתקשר בעומקי נפשה במאמין שחור - כושי, כמו שהיא ובנה קוראים לו בחוסר פוליטקלי קורקט משווע - ויחד עמו ועם זה שיבוא בעקבותיו היא תקים שבט של שנים עשר ילדים שחורים. החיים הבודדים והמנוכרים בחצר האחורית של שכונות פשע שחורות, יהרסו את נפשה. העוני והבורוּת, יטריפו את דעתה. הבדידות והמרחק הגדול מהעבר, ייענו את תמצית נשמתה. רק נחמה אחת היא תמצא בעונייה. היא תתקשר בגורלו ובנשמתו של יהודי אחר, גם הוא בורח או מוברח, שהביא ברית חדשה עם הרבה רצון טוב לנוצרים, ועוד קצת דם רע והרבה נפשות מתות לאלו שיקחו אותו ברצינות יתירה. שנים יחלפו, כל הילדים השחורים יעלו ויצליחו במסלול החיים האמריקאי. עד שאחד מהם, ג'יימס, בעל הנפש היהודית, ישוב אחורה לבדוק את שורשיו. הוא ינסה לראיין את אמו שמתוך המון המלל הספונטני והמתריס שלה, ומתוך תיווכו השחור, המפעים והישיר, בוקעת לפתע שירת דואט מוערבת צבע ומרתיחת לב. השירה הזאת, מוכרת עד להחריד. גם להם יצא אותו שיר: א יידישע מאמע. הפעם בגירסת ג'אז של נגן שחור ונוגה, חד ומינימליסטי. הוא כמעט לא יתן פרשנות, רק יקשיב לאמא, וילווה אותה בכינור שני. שניהם יחד ישרטו את הנשמה. א יידישע מאמע. אז הנה השיר, בתרגום ניסיוני שלי: איך װיל בײַ אײַך אַ קשיא פֿרעגן זאָגט מיר װער עס קען: מיט װעלכע טײַערע פֿאַרמעגנס בענטשט גאָט אַלעמען? ... פזמון: אַ ײִדישע מאַמע, עס גיבט ניט בעסער אין דער װעלט אַ ײִדישע מאַמע, אױ, װײ, װי ביטער װען זי פֿעלט! װי שײן און ליכטיק איז אין הױז װען די מאַמע איז דאָ; װי טרױעריק פֿינצטער װערט װ נעמט איר אױף עולם הבא! אני רוצה אתכם שאלה לשאול ישיב לי מי שיכול: באיזה מוצר יקר ונדיר, מתברך הא-ל תדיר? ... פזמון: אַ ײִדישע מאַמע אין מתן טוב ממנה בעולם אַ ײִדישע מאַמע אוי, כשהיא חסרה, כמה מר ורע לכולם כמה מאיר ויפה הוא הבית כאשר האמא נמצאת בו וכמה עצוב וחשוך כאשר הא-ל מחליט לקחתה אליו לעולם הבא לקירבתו! https://www.youtube.com/watch?v=hHNvu4c8c20 https://www.youtube.com/watch?v=dwxXdb8zU9c והנה עוד אחד בלאדינו: https://www.youtube.com/watch?v=qbrDnoWOkPI”

“"ביתנו היה צירוף של קרקס תלת-יציעי וגן חיות גם יחד, עם תנועה תמידית ומעשים נועזים, מוזיקה ובעלי חיים" כך כותב ג'יימס מקברייד , סופר עיתונאי ומוזיקאי אמריקאי בן לכומר שחור ואם לבנה , השמיני מתוך 12 ילדיה-מעורבי הגזע, שהחליט לפני כ-18 שנה- בגיל 30 להתחקות אחר השורשים של אמו . את האוטוביוגרפיה הזו הוא כותב בשני קולות. בקולה של האם -"המפקד העליון בבית" - ובקולו שלו, ולנו הקוראים מתאפשרת הצצה נדירה לתוך הקרביים המדממות לעתים של אוכלוסיית השחורים בארצות הברית בתקופה שנחשבה עדיין לשחורה לגמרי . ההתגברות על הקשיים הבלתי נתפסים שלהם פשוט מרתקת. "לא הייתי היפה ביותר הוא מציין או הצעיר ביותר או המבריק ביותר הוא מודה. הייתי אחד שאפשר לקשור אותו לענות אותו לדגדג אותו ולהתעלל בו ולדון אותו לכל מיני סוגים של השפלות ....כילד אף פעם לא ידעתי מהיכן אימא שלי - וכשהייתי שואל היא הייתה אומרת : אלוהים עשה אותי . ולשאלתי אם היא לבנה , היא הייתה עונה - אני בהירת עור,ומשנה את הנושא" . בספר הזה מעורבים זה לצד זה טאטה(סבא יהודי) ומאמה (סבתא יהודייה), וכומר אחד ומשפחה פרוטסטנטית, בתי כנסת וכנסיות בתי מטבחיים לשחיטה כשרה , וחבורות קו קלוקס קלאן , לבנים שחורים ויהודים ומשפחה אחת מעורבת,בעלת אומץ בלתי רגיל שסיפורה מעורר תהיות לגבי יחסה הגזעני של אמריקה כלפי השחורים בפרט וכלפי היהודים בכלל . 53 שנים עברו מאז הנאום של מרטין לותר קינג- אוגוסט 1963- הנאום המפורסם שלו "יש לי חלום" והשוויון המלא שעליו הוא נאם רחוק עדיין שנות אור מהגשמה. וכל הפוליטיקלי קורקט שבעולם לא יצליח להסתיר את העובדה שלא רק ארצות הברית אלא עוד רבות ממדינות העולם נגועות עדיין בגזענות ... ספר מקסים ואופטימי למרות הכול שלופת את הקורא חזק בבטן ובעיקר מרתק. "ניצחון הרוח על החומר "... מומלץ !”

“ראשית אומר שספר כזה צריך להקרא ע"י כל אדם באשר הוא. מכיון שכבר כתבו לפני את תוכנו היחודי אוסיף את דעתי בלבד. כל אדם שנולד ולא חשוב למי ולא חשוב היכן ובודאי צבע עורו אינו משנה יכול להגיע להשגים נפלאים כאשר יש רוח גבית, עידוד ודחיפה מהורה המבין את יתרונות ההשכלה. המשפחה בה גדל הסופר היתה עניה ביותר, סבלה מגזענות בלתי נתפסת, הילדים לא חשו שייכים לשבט כל שהוא בניו יורק. בכל זאת בעזרת אם חזקה במיוחד, שבעצמה היתה בודדה מאד, שיצרה להם עולם משלהם דאגה לחינוך הטוב ביותר ומצאה תמיד ארועי תרבות חינמיים ברחבי העיר אליהם "גררה "אותם בכדי שיבינו את היופי בעולם החיצוני. תמיד דאגה שלא יתבישו במוצאם, בבגדיהם הבלים, חיזקה את אמונתם אומץ ליבם ואת גאותם. כך כל 12 ילדיה הצליחו למקסם את כישוריהם ויכולותיהם, להתברג בעולם האקדמי ובמקצועות יעילים ומכניסים. ספר מצוין כתוב טוב מענין ובעל מוסר השכל חשוב. שכחתי את החשוב מכל. זו ביאוגרפיה אמיתית של הסופר זו משפחתו ואלה שורשיו.”