ביקורת ספרותית על הנדרסון מלך הגשם מאת סול בלו

---

מתוך הבלוג של אסתר פלד:

לאחר חמישים וחמש שנות חיים, כשבתוכו בוערת הידיעה שעד כה בזבז את חייו לריק, נסע הנדרסון לאפריקה. ולא שלא עשה משהו בחייו; עשוה עשה. נשוי פעמיים, חמישה ילדים, מגדל חזירים ולומד לנגן על כינור. ובכל זאת ריקא. רוצים פרופיל? הנדרסון גבר מגודל בעל מראה פראי, והוא מלא כעס. נשוי זו הפעם השנייה ללילי, אב לשלושה ילדים מנישואיו הקודמים לפרנסס האינטלקטואלית הקרה שמאסה בו, ולשני תאומים בני ארבע מלילי. בחוותו הוא מגדל חזירים, כלומר מסתובב בתוך טינופת. לא במקרה: כשהיה בן כעשרים נפטר אחיו הצעיר לאחר שעישן גראס וטבע בנהר. אביו של הנדרסון, איש עשיר ומשכיל, לא יכול היה להתאושש מן האובדן. הנדרסון, הבן שנשאר חי, ידע בעומק ליבו כי האב היה מבכר את מותו שלו על פני מות אחיו: אחיו היה מעודן יותר, טוב יותר. ברגע של חימה קילל אותו אביו, והנדרסון יצא מן הבית לשנים ארוכות, למסע של זעם וכאב. בעמקי ליבו רצה ללמוד רפואה, אולם מעולם לא ראה את עצמו כמי שיכול לעשות זאת, ואף לא כמי שראוי למקצוע נעלה שכזה. הוא בחר כאמור בגידול חזירים. וכל הזמן, כל השנים, בוער בתוכו קול שאומר "אני רוצה, אני רוצה", והנדרסון מנסה להישמע לקול הזה, להשביע אותו. זוהי תשוקה שאת שמה אין הוא יודע. לא הכינור של אביו שבו הוא מנגן, לא החזירים, אף לא אהבתם של לילי ושל ילדיו אינם משככים את הצעקה הזאת, "אני רוצה".

הסקירה המלאה מופיעה באתר "פסיכולוגיה עברית"
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=116

» ביקורות נוספות של פסיכולוגיה עברית
» ביקורות נוספות על הנדרסון מלך הגשם