ביקורת ספרותית על גירושים מאוחרים – מהדורת 2010 - נוסח חדש בתוספת פרק עשירי מאת אברהם ב. יהושע
ספר טוב

---

גירושים מאוחרים/ א.ב יהושע
הספריה החדשה, 2010, 453 עמודים
הוצאה ועריכה מחודשת לספר מ-1982

סבא מגיע מאמריקה באמצע הלילה. הוא רוצה להתגרש מאשתו שנמצאת בבית משוגעים (מטורפים, על פי ההגדרה בספר). משדה התעופה הוא מגיע לבית בתו – יעל. את ההתחלה הזאת אנחנו שומעים מגדי- הנכד/ הבן של יעל וישראל קדמי- הוא מדבר כמו ילד, יש לו שיבושי לשון קלים של ילדים. דיבור איטי מעט. מהסיפור שלו אנחנו מתחילים ללמוד את הדמויות- הוריו, דודיו, סבו. בכל סוף פרק מתחלף המספר. בפרק השני המספר הוא ישראל קדמי- החתן/ הבעל של יעל קדמי- עו"ד ציני- מדבר בשפה מהירה, רהוטה, צינית, הומור-שחור. הסיפור בעצם ממשיך מאותו המקום שהילד הפסיק אותו, אך עכשיו בקול של אביו. וגם פה מתגלים פרטים חדשים על העלילה המרכזית.

אהבתי את הטכניקה הזאת משום שהיא מעניינת, וסופר טוב כמו א.ב יהושע מצליח לעמוד בה יפה, להפריד יפה בין הדוברים.

בפרק השלישי אנחנו פוגשים את דינה קמינקא- הכלה/ אשתו של אסא- צעירה יפהפיה ומתוסבכת שחולמת להיות סופרת/ משוררת. בשל אופייה זה, ברור שהיא 'תדבר' בשפה גבוהה ותקשה על הקורא עם זרם התודעה. אנו פוגשים אותה משום ש'סבא' שהוא בעצם החם שלה מגיע להתארח אצלם בירושלים- אצל בנו וכלתו, שלא ראה מעולם משום שנעדר מחתונתם של השניים לפני שנתיים.
פרק זה כתוב בגוף של אישה וזה מעניין כי זה כתוב טוב- למרות שאת קטעי הכתיבה של הדמות לא אהבתי- כנראה שיהושע רצה להפריד לגמרי את כתיבתו מכתיבתה, וכותב שורות רפות ולא כל כך הגיוניות- מאוד לא יהושעיות (ולא שאני מבינה גדולה ביהושע זה הספר הראשון שכנראה אצלח משלו- שורות אלו נכתבו כשסיימתי את הפרק השלישי).

הפרק הרביעי כתוב ע"י דמות שאני לא אהבתי. דמות אפורה, נוקשה- אסא עצמו, הבן של 'סבא'. גם פרק זה מקדם את העלילה, אולי יותר מהפרקים הקודמים, אך משהו בטירוף שלו (טירוף מוסווה, הוא הרי דוקטור להיסטוריה באוניברסיטה מכובדת) נדבק בקורא וגרם לי לסיים את הקריאה של פרק זה עם דפיקות לב גבוהות מאוד.

הפרק הבא מסופר מפי קלדרון- המאהב של צבי (הבן השני של 'סבא'). חלק זה מסופר בטכניקת כתיבה ייחודית שבה אנחנו שומעים שיחה, אבל בעצם רק את הצד של קלדרון- לא של מי שעונה לו. כמו לשמוע שיחת טלפון של מישהו לא מוכר, ולא לדעת מה עונים לו בצד השני של הקו. אני אישית לא זוכרת שנתקלתי בטכניקה כזאת בספר אחר, בטח שלא לאורך כ-40 עמודים. היה מרענן. עד כה הדבר שאני יכולה לומר הוא שכשנגמר פרק אחד אני מאוד סקרנית להתחיל את הפרק הבא- לראות איך יהיה כתוב, מי תהיה הדמות המספרת, איך זה יקדם את העלילה...

הפרק השישי מתאר פגישת טיפול פסיכולוגי של הבן האמצעי- צבי. גם כאן, הכתיבה שונה מכל שאר הפרקים: הדיבור, המקצב, הקול. מפתיע מאוד- לא ברמת העלילה (נכון להרגע) אלא ברמת מיומנות הכתיבה, הקולות השונים. אני מתארת לעצמי את א.ב יושב וכותב את הספר הזה, בטוחה שהיה אחוז קדחת כתיבה. מרגישים את ההתלהבות שלו.

אחר כך אנחנו פוגשים את יעל, הבת הכנועה, האהובה, המרצה. פתאום, כשהיא מדברת, היא חושפת בעצמה פן אחר- פן חי, משתוקק. יעל מדברת בעתיד- שלוש שנים אחרי השבוע הגורלי במשפחת קמינקא. היא מנסה לשחזר את יום שבת של אותו שבוע, ומתקשה. בעצם, הפרק הזה נותן לנו פרטים על החיים שאחרי השבוע הגורלי ההוא.

הפרק השמיני מסופר מפיה של 'אמא'- המשוגעת המאושפזת בבית המטורפים. כאן אנחנו כבר בסדר פסח. הסיפור מסופר בצורה עמומה, רגשית, 'משוגעת', אסוציאטיבית. באופן אישי אני לא אהבתי כל כך את הפרק הזה, כי הכתיבה 'המשוגעת' לא כל כך עברה לי לרגש, ולראש- זה לא מתחבר.

סוף סוף אנחנו מקבלים את הסבא עצמו- יהודה קמינקא בכבודו ובעצמו מספר לנו את הסיפור של הראשון של פסח, קצת לפני הנסיעה חזרה לאמריקה. (באופן אסוציאטיבי עלה לי שגם 'קופסא שחורה' לבית עוז מתאר בני זוג בישראל ובאמריקה, האם הספרים יצאו באותה התקופה? האם הייתה נדידה כל כך משמעותית של ישראל לאמריקה ששניים מגדולי הסופרים (המוכרים, כרגע לא מדברת על איכויות) הקדישו לכך ספרים?)- שם מגיע הסוף. אחרי 400 עמודים פלוס ציפיתי לקתרזיס- ציפיתי לסוף אחר (לא מבחינת העלילה דווקא, אלא משהו יותר מוגדר, יותר מוחץ, יותר "סגור").

הפרק האחרון, מונולוג הכלב, הלילה האחרון, אמנם נחמד אך אני לא מסכימה שהוא 'מהפך' את הרומאן כולו, כמו שנכתב בכריכה האחורית. ניתן לגמרי לקרוא את הספר בלי הפרק הזה, למרות שאיכויות הכתיבה באות כאן לידי ביטוי (מודע/ מודע מדי יש שיאמרו).

לסיכום, הספר כתוב נפלא ומספר עלילה מצוינת. כל פרק מתואר ממקום אחר וממקור אחר, אך יהושע מצליח לשמור על סדר- מחד לא חוזר על העלילה, ומצד שני נותן רמזים שמאפשרים לקורא להתמיד בעלילה, לא להתבלבל.
אמנם אהבתי יותר את שבעת הפרקים הראשונים ופחות את השלושה האחרונים- אך בכל זאת אני ממליצה בחום על הספר הזה. בים הספרים שיוצאים, שמחה שערכו וחידשו אותו. שאפו לספרות העברית!

» ביקורות נוספות של אינגהס
» ביקורות נוספות על גירושים מאוחרים – מהדורת 2010 - נוסח חדש בתוספת פרק עשירי