ביקורת ספרותית על אל יפו מאת איימן סיכסק
ספר מעולה

---

ביקורת רגישה ומעניינת של ינאי ישראלי:

אחד הדברים המרתקים והמרשימים ביותר ב"אל יפו", הרומאן של איימן סיכסק שיצא לאור רק השבוע, הוא האופן המסוים שבו הערבית נעדרת מן השטח. איימן כותב בעברית ישירה, זורמת, ובעיקר לא מתיפייפת. מצד אחד הספר שלו אינו מלהטט בשפה העברית, ומצד שני הוא לא טורח או לא מנסה לשחזר דיבור "אותנטי", דיבור של "הרחוב" שאמור להדגים או לחגוג ערבית נגועה בעברית או להיפך. אפשר אולי לחשוב על המשלב של הגיבור והמספר ב"אל יפו" כעל עברית דיבורית שעברה ספרותיזציה מאופקת. מצד אחד היא נעדרת סלנג ונוהגת להפיק ביטויים כגון: "הרגשתי משהו מתהפך בבטני", "תליתי בה את מבטי", או "המבטא שלו הסגיר מיד את זרותו". מצד שני היא נמנעת מההליכה הלאה, אל עבר המליציות, ההמצאתיות או העושר הלשוני המופלג.

האופן שבו "אל יפו" לא עושה עניין מהעברית מפלרטט עם האשלייה שמספר (וסופר) פלסטיני יכול לגולל נרטיב שלם בעברית באופן "נטרלי", מבלי שיהיה לכך כל השפעה על האקט הסיפורי עצמו.אם התנועה המתמדת של המספר ברומאן הזה – בין מקומות שונים בתוך יפו, בין יפו תל אביב וירושלים, בין ספרים, בין שפות, בין מערכות יחסים – משתלבת בתוך מה שנדמה גם כהשתנות ותנועה של המרחב עצמו – חג ועוד חג ועוד חג, שלטי ענק שנתלים ברחובות, תיירים ומתנחלים, מג"בניקים מפטרלים – הרי שהקול העברי נחווה כישות היציבה היחידה בספר, מסך שקוף לכאורה שאינו מסתיר דבר ובתור שכזה אין צורך להתייחס אליו. למרות שהגיבור-מספר-נודד הזה עוסק באופן מפורש בהדרה, בדיכוי ובאלימות, שהוא חווה במרחב שבו הוא נע, הוא אינו מודע או לפחות לא מציע שום רפלקסיה ביחס לקול העברי שלו עצמו, הקול המפורש והבהיר שבתוכו הערבית נפקדת.

דווקא דרך האחדות, ה"טבעיות", של העברית בלשונו של המספר יוצקת לתוך "אל יפו" מעין שכבה של בלבול או של חוסר בהירות שמשתלבת בתוך הציפוי הכולל של הרומאן המציג חזות מורכבת ולפעמים כאוטית. הדבר מתבטא במיוחד בדיאלוגים בין הדמויות. משום שהטקסט כמעט ואינו מסגיר את השפה שבה מתרחשים רבים מהדיאלוגים הללו אפשר לשער שהם נתונים לתהליכים לא מפורשים של שכתוב ותרגום. אני תוהה למשל, מה באמת אמר הרוכל (הפלסטיני כנראה) בשוק, כאשר המספר שם בפיו את הביטוי העברי "בלי עין הרע", או באיזו מין שפה מדברים המספר ונמרוד, בן השכנים היהודי. שאלות כאלו עולות גם כאשר המספר מתאר את הדיבור בתוך שתי מערכות היחסים הרומנטיות שהוא חווה ברומאן: עם שירהאן הפלסטינית ועם ניצן, החיילת/מאבטחת היהודייה. איך באמת נשמעו דבריה של שירהאן, המובאים על ידי המספר בעברית קולחת?

הרגעים הללו – שבהם נזכרים שהעברית התמה של "אל יפו" היא למעשה שכבה שמקפלת בתוכה שתי שפות, שכבה שאולי מכסה לפעמים את הדיבור האמיתי תוך כדי שהיא מטהרת את הערבית מן הספר – היו עבורי רגעים מטרידים של חוסר נוחות. עליי להודות שהנחת הקריאה האוטומטית שלי הייתה שכאשר המספר משוחח עם חבריו או עם בני משפחתו הדיאלוג נערך בערבית (שאותה הוא מתרגם לעברית), בשעה שדיאלוגים בין המספר לבין יהודים, ובמיוחד בינו לבין חברתו ניצן, תמיד נערכים בעברית (שמובאת כלשונה). אלא שבמקומות שבהם רוח הרפאים של הערבית פתאום הנכיחה את עצמה, מצאתי את עצמי תוהה על מקורותיהן של ההנחות הללו. מדוע אי אפשר להניח, למשל, שהמספר וניצחן מדברים דווקא בערבית? מדוע אין זה יתכן שכל הדמויות מדברות באמת בעברית? מה התוקף של קדם-ההנחות התרבותיות הקשיחות ברומאן שמספר על צעיר פלסטיני מוסלמי שקורא תהילים לצד "מדור המתכונים לאישה" בעיתון התנועה האיסלמית, תוך שהוא נזכר בנוסטלגיה בחג הסוכות שאותו חגג בילדותו?

נדמה לי שהיסודות החתרניים של "אל יפו" פועלים דרך השילוב שבין הדגמת הטבעיות והקלות שבה נכחדת הערבית בתוך הלשון העברית ההגמונית מצד אחד, ובין הפתיחה של אפשרויות שההגמוניה מדחיקה או לא מכירה בהן, מצד שני. כך, הגיבור של איימן יכול להיות זר ובן בית בעת ובעונה אחת. הוא יכול להיות מאויים מהחגים העבריים שפולשים לשכונה, אבל הם גם מעלים בו רגשות נוסטלגים. הוא נפגע מהגזענות של חברתו היהודייה, אך נמשך אל מדי החיילת שלה. הוא נחרד מהחשד של נוסעי אוטובוס יהודים כלפי נוסעת פלסטינית, אבל כאשר הוא נוסע באוטובוס לירושלים הוא מדמין את מותו בפיגוע. אולי הדבר שהרומאן הזה מצליח לעשות הכי יפה הוא ללכוד ולייצג באופן משכנע אפשרויות מורכבות ואמביוולנטיות של קיום וחוויה יומיומית, אך מבלי להיגרר לדרמטיזציה או לרומנטיזציה מיותרת שלהן.

http://www.hahem.co.il/toyjew/?p=65994

» ביקורות נוספות של יפעה
» ביקורות נוספות על אל יפו