ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 29 בדצמבר, 2009
ע"י י. קליש
ע"י י. קליש
הסיפור עוסק בחיים המתנהלים בשלוש אחוזות הגובלות ביניהן, והנמצאות במרחק כחמישים ק"מ צפונית לניו-יורק.
האחוזה הראשונה שייכת לסוזן - גיבורת הסיפור, שרצחה את מאהבה - המאפיונר פרנק בלארוסה, בעל האחוזה השכנה - דבר שגרם לבעלה, ג'ון, להתגרש ממנה, לצאת להפלגה של שלוש שנים ולהשתקע בלונדון לשבע שנים נוספות.
בעל האחוזה, אנתוני - בנו המאפיונר של הנרצח, אינו שוכח מי רצח את אביו, ושם לו למטרה לנקום בסוזן, אף כי בית המשפט לא האשימה והיא שוחררה.
המקרה הזכיר לי את איש המפיה ג'ון גוטי שהיה ראש ארגון הפשע בניו יורק (לאחר חיסולו של פול קסטלאנו ב- 1985), שנקם בנהג שדרס את בנו, בעת שסונוור מהשמש, למרות שבית המשפט קיבל את טיעונו, ולא הרשיעו.
האחוזה השלישית, היא הפחות מעניינת מבחינתנו, ובה גר איראני עשיר, המתנגד לשלטון החדש בארצו, ובטוח שהוא ומשפחתו הינם מטרה לחיסול.
הסיפור מקבל תפנית עם חזרתו של ג'ון, לאחר עשר שנים, ופגישתו עם סוזן גרושתו - תפנית שבה הם מנסים לסכל את זממו של אנתוני.
הסיפור הפשוט, המשתרע על פני 600 עמודים זורם, ככל ספריו של דה-מיל, ואולם, בשום מסננת שדרכה תעבירו את הסיפור לא תוכלו לזקק תובנות הראויות להילמד ולהיזכר מעבר לדפיו האחרונים.
אם כך, אתם וודאי שואלים, מה בכל זאת יש בספר.
ולשם הסבר, אני שואל אתכם: מתי קרה לכם שצחקתם בכל דף (טוב, כמעט בכל דף) בספר כלשהו?
ובכן, זהו אחד הספרים (כבר נדוש לומר ה- ספר) שבו מצאתי את עצמי צוחק ומתמוגג, מדי פעם אף ללא שליטה, מההומור והאירוניה של הגיבור, ג'ון - המספר בגוף ראשון.
הספר מתחלק לארבעה חלקים, ומלבד חלקו השני - הכתוב בצורה "רגילה", הרי שבשאר החלקים מובטחת הנאה מושלמת לבעלי הראש המתאים, ואביא מספר דוגמאות, להתרשמותכם, כעין 'נייר לקמוס'.
"אלצהיימר איטלקי הוא כשאתה שוכח הכול, חוץ מאשר את שמו של מי שעצבן אותך."
ובזמן שג'ון בא לבקר זקנה, את'ל שמה, שבערוב ימיה נמצאת בהוספיס, הוא מתדיין עם עצמו מה להביא לה כמתנה:
"את'ל אהבה לקרוא, כך שיכולתי לעצור בחנות הספרים. אולם לא כדאי לקנות משהו ארוך מדי כמו 'מלחמה ושלום'. היא אהבה פירות, אבל לא כדאי שאקנה בננות ירוקות. טוב, זה לא נחמד כל כך מצדי, אבל כשאדם ניצב מול נוכחותו המרחפת של מלאך המוות, קצת הומור (אפילו הומור שחור) עוזר לחיים ולגוססים להתמודד עם המצב. נכון? אז אולי היא תשמח לקבל שובר מתנה לשומרי משקל."
"היא נמצאת עם רגל אחת בקבר ועם השנייה על קליפת בננה."
ובהתייחסו לשקיעת האימפריה הרומית (בנושא ליקויי שפה עם העובדים הזרים בארה"ב):
"...כלומר, הגותים, ההונים והוונדליזם מן הסתם למדו לטינית כשפלשו לאימפריה.'Veni, vidi, vici', זה לא מסובך כל כך."
וחשבון שג'ון עושה בראשו, במכוניתו של המפיונר טוני, כשזה מזמינו ל"סיבוב" במכוניתו:
"...ושניים מהם ממילא מתו כבר. שלושה, אם כוללים את פרנק. ארבעה, אם סוזן תחוסל, וחמישה אם אני ארכון קדימה ואמלוק את צווארו של טוני."
ובכן, הסגנון הזה מופיע כמעט בכל דף! ולפעמים יותר מפעם, בשלושת הפרקים מתוך הארבעה. ואם אתם בראש הזה - אני משוכנע שתיהנו!
ולעניין קוטר האקדחים...
נושא, שלצערי, עדיין טועים בו רבים מהמתרגמים:
ה- 30 מ"מ שמצוין בספר הוא: 0.30 אינץ' או 7.62 מ"מ.
ה- 38 מ"מ שמצוין בספר הוא: 0.38 אינץ' או 9.6 מ"מ.
מה, פספסתי משהו? זה כל כך קשה לתרגם מאינץ' למ"מ ?
נהניתי מהשנינות ומההומור, לאורך כל הספר!
0 הקוראים שאהבו את הביקורת