ביקורת ספרותית על האבולוציה של האהבה מאת עדה למפרט

---

עלינו לפתוח ביקורת-ספר זו בהתנצלות בפני הקורא, האמון על כללי המשחק ההוגן, העלול
להתקומם על כך ששני מבקרים שופכים את חמתם, ועוד באריכות כזאת, על ספר קטן אחד שיצא
לפני שנים אחדות. אבל ספרה של עדה למפרט בעל השם המבטיח כל כך "האבולוציה של האהבה"
העוסק במבחר גדול של נושאים מרכזיים בביולוגיה ובחקר ההתנהגות, הצליח כל כך להרגיז
את שני החתומים מעלה, עד ששתי הביקורות שנשלחו למערכת הפגישו בינינו והולידו מאמר
משותף זה.

ד"ר למפרט היא פסיכולוגית המתעניינת במיניות האדם באופן טבעי, היא פונה אל מדעי החיים
בחיפוש אחר ההסברים לאינספור גילוייה המורכבים והמרתקים של תופעה זו.

אבולוציה ומין - האם אפשר להעלות על הדעת שילוב יותר מגרה )תרתי משמע( למחקר בין-תחומי?
הנירופיזיולוגיה, האתולוגיה - הסוציוביולוגיה, הגנטיקה וכמעט כל ענף של הביולוגיה
- דומה שלכולן יש מה לתרום לפסיכולוגיה. אבל כבר במעבר הזה מהפסיכולוגיה אל הביולוגיה
מתחילות "החריקות". לא די בכך שהמחברת מפגינה זלזול תהומי בפסיכולוגיה ה"רכה", זו
העוסקת באישיות האדם כתוצר החינוך והסביבה, אלא שבניסיונה להשתמש בפסיכולוגיה "מדעית"
ו"אובייקטיבית" היא עושה, פחות או יותר, מה שמתחשק לה גם בתחומי הדיסציפלינות, שבהן
היא שמה את מבטחה. התוצאה: ספר שטחי ומקומם, גדוש באמירות מלאות ביטחון עצמי מוחץ,
אבל רובן תמוהות ומביכות.

הפרק הראשון, "גנים של אהבה," דן לכאורה בשאלה המרתקת מה גורם לגבר פלוני להתאהב
דווקא באישה פלונית מבין כל הנשים הזמינות. "לכאורה" מפני שהדיון הוא אוסף אקראי של
מחקרים )ללא ציטוט נאות של המקור( המעידים כי אדם נמשך דווקא אל אלה הקרובים אליו
מבחינה גנטית. אם כן, מדוע נדירים המקרים של גילוי העריות? כאן מזכירה המחברת מחקרים
ידועים, המראים כי גם ללא קרבת דם, מתפתח מחסום חזק מפני משיכה מינית בין ילדים שגדלו
יחד, כגון הדוגמה המפורסמת של ילדי הקיבוץ. על ממצאים אלה מצביעה המחברת כהוכחה לחולשת
התאוריה של פרויד, שלא ידע כי המחסום מפני גילוי עריות מוטבע בילד כבר מקטנותו, מעצם
הגדילה ביחד עם הנשים הקרובות לו. את המשפטים הבאים אנו מעדיפים לצטט מילה במילה:

"ההורים, לעומת זאת, מוחם כבר קשיח והטבעות אינן מתרחשות שם בקלות. לכן, הורה עשוי
לגלות שהוא נמשך אל ילדיו. רב מספרם של ההורים, בעיקר האבות, החשים משיכה מינית כלפי
בנותיהם המתבגרות והיפות" המסתובבות להם בבית, וידועים מקרים רבים של אבות התוקפים
את בנותיהם. רוב האבות נמנעים ושומרים על עצמם ועל הבנות. חלקם "משליכים," כמו פרויד,
את האהבה שהם חשים על בתם וקוראים לזה "תסביך אדיפוס" ומקצתם כופים עצמם על בנותיהם
)עמ' 15(".

מה ניתן ללמוד ממטח זה של קביעות פסקניות? נערה מתבגרת נבונה תבין מעתה שלא כדאי
"להסתובב" בבית, כי שם "מסתובב" גם אבא החביב שמי יודע מה מסתובב לו בראש. חסל סדר
הנשיקות מלאות האמון, ההתרפקויות המתפנקות והחיבוק התמים, כי מי יודע אם יצליח אבא
גם הפעם "להימנע" מתשוקותיו. חסל סדר ההסברים הפסיכולוגיים הפחות "מדעיים" לגילוי-
עריות, כגון הפרעות באישיותו של האב, כישלון חיי האהבה שלו ושיתוף-הפעולה הפסיבי
של האם. תחת זאת, "רב מספרם" של האבות הללו פשוט משום שמוחו של המבוגר אינו נוח להטבעות.
בנים, לעומת זאת, יכולים להיות רגועים יותר, כי )מסיבה שהמחברת לא טורחת להסביר לנו(
הכשל הזה של המוח הבוגר להטבעה שלילית מופיע יותר אצל אבות מאשר אצל אימהות. ולבסוף
למדים אנו כי כל הרעיון בדבר תסביך אדיפוס מקורו במוחו המגורה של אבא זיגמונד האומלל,
שלא ידע את נפשו מעוצם התשוקה אל סופי, מתילדה ואנה, ש"הסתובבו" מולו בבית ובלבלו
את חושיו, ולכן המציא את תסביך אדיפוס כדי להוכיח כי הילדות השובבות הן שנמשכו אליו
ולא ההפך. הניסיון הזה לפטור את הפסיכואנאליזה כנובעת מתסביכיו של פרויד )תוך שימוש
במונחים פסיכו-אנליטיים( מעלה על הדעת את כתובות הנאצה של החרדים על מצבתו של אליעזר
בן יהודה: הן כתובות, אוי לעיניים שכך רואות, בעברית צחה...

הפרק השני מביא שורה חדשה של קביעות המותירות את הקורא פעור-פה: "האם דגים אוהבים?
הרי כשאנו מבקשים לומר על מישהו שהוא לא יודע לאהוב, אנו אומרים "הוא קר כמו דג"...
האם חרדון אוהב? קשה להניח זאת. המשותף לחיידק, לדג ולחרדון הוא שהם קרי רגש וקרי
דם כאחד. כדי לאהוב נחוץ דם חם. דם חם מביא רגש חם. ודם חם הוא "המצאה" חדשה מאוד
באבולוציה, שגילה בסך הכול 150 מיליון שנה בקירוב. הביאו אותה לעולם היונקים, המשפחה
האחרונה שהופיעה על פני כדור הארץ ושאנחנו שייכים אליה" )עמ' 16(.

אם כך, לחיידקים יש דם קר, ורגשותיהם, אבוי, קרים אף הם, כי רק מי שדמו חם יהיו לו
רגשות חמים. קיימת אמנם הסכמה כללית כיום כי כבר הדינוזאורים היו חמי דם, אבל לא
נניח לפרט פעוט לקלקל תיאור כה פיוטי. אבל דא עקא שהיונקים לא יכולים להיות המשפחה
האחרונה פשוט מפני ש... יונקים אינם משפחה אלא מחלקה, המתחלקת לסדרות, המתחלקות למשפחות
)השגיאה המביכה הזאת חוזרת על עצמה לאורך הספר. מדוע אין עורכים מדעיים בספרי האוניברסיטה
המשודרת?(. למעשה, היונקים אינם אפילו המחלקה האחרונה שכן העופות באו אחריהם. כך
או אחרת, אין בכל הטיעונים הפסקניים הללו אף מילה על המסירות הלא- תיאמן של האמנון
והאמנונה לצאצאיהם, על החיזור הלוהט של דג הקרב אחרי זוגתו ועל טיפולו המסור )לבדו(
בצאצאיו, וכיוצא באלה גילויי דאגה לצאצאים בקרב מחלקות אחרות של בעלי החוליות, שלא
לדבר על מערכות אחרות. "משפחת היונקים הביאה לעולם את הרגשיות," חוזרת המחברת וקובעת
בפסקנות בעמ' 19 ובעמ' 49 והיא מסבירה מדוע אנחנו יורקים על מי שאנחנו שונאים או
אומרים שאנחנו משתינים עליו: "עבור החרדון, 'להכניס' או 'להוציא' הם שווי ערך, אבל
עבור היונק המשוכלל יותר יש טוב ויש רע: הוא נדחף להכניס מה שטוב ואהוב, להוציא מה
שרע ושנוא." לא הבינונו מהתיאור הזה אם לחרדון חסרות רק רגשות או שמא אפילו מערכות
עיכול והפרשה אין לו. החרדון האיום הזה, אגב, מככב רבות בספר, וכל הופעה שלו מביאה
עוד קביעה זואולוגית מדהימה: אימא חרדונה, למשל, "חופרת מעט בזנב )!(", מטילה את
הביצים ומסתלקת כי "אין לה מוטיבציה" לטפל בילדיה. נראה אפוא שנקבות האלגטור והקוברה,
השומרות על צאצאיהן, אינן אלא יונקים מחופשים.

את זכויות היוצרים של היונקים על הרגש מנסה המחברת לעגן בפיזיולוגיה של המוח: "על
המבנה הזוחלי הוסיפו היונקים את 'המערכת הלימבית'. זו התרומה החשובה של המחלקה שהמציאה
את הרגש" )עמ' 48(. שוב, אין לנו כלים להתמודד עם הטענה שהיונקים "המציאו את הרגש"
אבל גם הקביעות הפיזיולוגיות שמביאה המחברת הן בעייתיות. שלדת המוח, על פי הציור
בספר, מקורה בדגים, הגזע הוא משלב הזוחלים, המערכת הלימבית )עברית בבקשה: הגובלתית(
מהיונקים המוקדמים והקורטקס )קליפת המוח( החדש מהיונקים המאוחרים. ראשית יש להעיר
כי זוהי חלוקה מטעה, שכן קליפת המוח קיימת כבר בדו-חיים. שנית, חלוקה סכמטית זו לשלוש
רמות כבר מיושנת, ומזמן אינה בשימוש בנירואנאטומיה המודרנית. נכון יותר לחלק את המוח
על פי המוצא העוברי של שכבותיו השונות, ואז אמנם ניתן להיווכח, במהלך התפתחות העובר,
בגידול היחסי של המוח הגדול לעומת החלקים הקדומים יותר. ושלישית, המערכת הגובלתית
מכילה איברים רבים ושונים מאוד זה מזה, שתפקידיהם הספציפיים ידועים כיום היטב, ואין
הצדקה להתייחס אליה כאל איבר אחד. אבל גם ללא ידע זה, יודע כל בעל אקוואריום כי ייחוס
ההתנהגות הטריטוריאלית לזוחלים הוא מטעה, מפני שהתנהגות טריטוריאלית חזקה קיימת כבר
בדגים. אבל בכך לא תמו נפלאות היונקים: "עד ליונקים," מכריזה המחברת בעמ' 30, "הייתה
התקשורת מתנהלת בדממה, בסימנים ויזואליים שנראים לעין אבל אינם נשמעים לאוזן. היונקים,
כאשר הביאו לעולם את החידוש החשוב של הדם החם ובעקבותיו את הטיפול המסור של אימא
בילד, הביאו גם את התקשורת הצלילית." שימו לב לחידוש: הצרצרים לא צרצרו עד שהגיעו
אליהם החדשות על הופעת היונקים והמצאת התקשורת הקולית, הצפרדעים לא העזו לקרקר ודגי
השונית, המשמיעים אף הם קולות כיום, מילאו פיהם מים. ואם השממיות יכולות כיום להשמיע
קולות נאקה, הנחשים נושפים, התנינים נוהמים ופעוטיהם מצייצים, הרי זה רק מפני שהם
למדו זאת מהיונקים.

האבולוציה עובדת בדרכים מופלאות בספר זה: "אפשר לראות בשימפנזים של היום מעין נקודת
התחלה, שממנה יצאנו לפני שמונה מיליון שנים, ובנו עצמנו לראות נקודת סיום" )עמ' 79(.
מדוע, אם כן, נשאר השימפנזה האומלל באותה נקודת התחלה ולא התקדם כמונו? ממתי מתקדמת
האבולוציה כקו ישר לקראת נקודה מסוימת ולא כעץ רב ענפים?

אבל השימוש המרשים ביותר בעקרונות תורת דרווין מופיע בעמוד 43, בהסבר למקורן של הדמעות.
שוב, אנו מעדיפים לצטטו מילה במילה: "כיצד מתקשרות דמעות אל רגשות, האש היא אחד הכוחות
האבולוציוניים החשובים שגילה האדם לפני כשני מיליון שנים... האדם הקדמון היה נוהג,
ככל הנראה, לשבת בערב סביב המדורה, אולי בתוך המערה, ולחלוק חוויות של יחד... להצמיח
את היכולת האנושית המופלאה להזדהות עם הזולת, להיכנס לעורו, להרגיש את שמחת הניצחון
של האחר באמפתיה, ולחלוק כאב פרידה אחר שמישהו מת. עד היום אנחנו עושים את טקסי החג
ואת טקסי הזיכרון למתים בליווי אש: נר נשמה, נר זיכרון, לפידים ואורות חגיגיים. הצירוף
של אש עם שמחה ואחווה, כמו גם עם אובדן, עם צער, עם דיכאון על מותו של מישהו, נוצר
מן הסתם באותן מאורות אפופות עשן, שישבו בהן סביב האש. בתחילה העלה העשן דמעות של
גירוי ואחר-כך נעשו הדמעות למייצגות של התגובה הרגשית" )עמ' 43(.

התיאור הזה, נודה ולא נבוש, ריגש אותנו עד דמעות.
לשווא יחפש הקורא בספר הזה, גדוש הקביעות השנויות במחלוקת, ביבליוגרפיה שתכוון אותו
למחקרים שמצטטת המחברת. לרוב אף שמו של החוקר אינו מוזכר. אפילו שני פסוקים ידועים
מהתנ"ך מובאים בו בשיבוש בולט )עמ' 25(.

ההסתמכות על השפה כאמצעי להסקת מסקנות על חיי הנפש של החיות, כגון הביטוי "קר כדג"
כהוכחה לפלגמטיות של הדגים, עלולה להוליד כמה הפתעות. האם אין הביטוי "ערום כנחש"
מעיד כי דווקא הפיקחות מקורה במוח הזוחלי? לא, כי למחברת יש הברקה בלשנית מרשימה
יותר: "הסיפוח הזוחל" של השטחים בישראל בא מהעובדה שאינסטינקטים טריטוריאליים מקורם
במוח הזוחלי! מן הסתם יש לפקידי בנק ישראל מוח זוחלי במיוחד, אם לשפוט על פי הפיחות
הזוחל. לא פחות מקוממת בספר היא האתנוצנטריות המתנשאת, הרואה בתרבות המערב שם נרדף
לתרבות האנושית ככלל: "המצב האנושי השכיח והמוכר של בני זוג קבועים, שחיים יחד שמונים
שנה באושר ובעושר" )עמ' 78( אינו שכיח ואינו מוכר, מלבד אולי בקרב הזוגות )השכיחים
למדי( של בני המאה.

וכשהמחברת אומרת ש"בעלי השכל האנושי המפותח, שהיו מן הסתם ממוצא 'יקי', המציאו את
עניין הארוחות" )עמ' 80(, אפילו אם זה נאמר בצחוק, זה לא ממש מצחיק. בעמ' 54 היא
טוענת ש"הקורטקס האנושי מנחה קשר חדש, תופעה מיוחדת לאדם וחלק חשוב במותר האדם, הקשר
שמאפשר את חיי הנישואין ואת המשפחה." על הסילוף שבאמירה זו מיותר אפילו להתווכח,
כמו גם על הקביעה בעמ' 58 שלפיה הקורטקס המוסרי והנאור אינו ממליץ במיוחד על מין
אוראלי...

מה שהעלה לנו שוב ושוב את הסעיף )ללא ספק, תגובה זוחלית של זכרים מתוסכלים( היה הסילוף
החוזר ונשנה של הזואולוגיה לתמיכה בתזות של המחברת. כמעט כל ההיבטים התוקפניים של
המיניות, על פי למפרט, מקורם בזוחלים: כשחיי הנישואין של גיבורי "קופסה שחורה" של
עמוס עוז נהרסים והאישה "אוספת כל גבר מלוכלך, עלוב ונידח להזדיין אתו," אלו הם "חיי
מין זוחליים לחלוטין." וכשהבעל מכה אותה מכות רצח ואונס אותה, אף אלה חיי מין זוחליים.
אבל יש גם חיי מין קופיים: מדוע צועקים נהגים בכביש "אני אזיין אותך!" הנה ההסבר:
"כאשר קוף עומד על סף הטריטוריה שלו ומקדם פני פולש, הוא מתמלא תוקפנות, כמובן, ובגלל
הקשרים העצביים במוח מופיעות אצלו באותה עת גם זקפה וגם תנועות לעיסה... כאשר מגיע
קוף זר ורואה את אבר המין הזקור, הוא מבין מיד מה הוא מסמל... המזיין כובש, המזוין
נכנע" )עמ' 60-61(.

החתומים מעלה, אוהבי חיות מושבעים שכבר ספגו די והותר זעזועים במהלך קריאת הספר,
מתנצלים כאן על הבורות המבישה, אבל אנחנו מוכרחים לשאול: קוף? איזה קוף? יש, ככל
הידוע לנו, מאות מיני קופים על פני שלוש יבשות: למורים, מרמוסטים, מקקים, בבונים,
לנגורים, הומינידים ועוד כהנה וכהנה. האם לא היה ראוי לציין באיזה מין מדובר? או
שמא אצל כל הקופים מתגלית התופעה של הופעת זקפה בעת איום?

הפרק האחרון דן בהומוסקסואליות. כאן מיישרת המחברת קו עם הגישה ה"פוליטיקלי קורקט"
המיוחצנת על ידי קהילת ההומוסקסואלים בארה"ב: הומוסקסואליות, לדברי למפרט, נקבעת
הן בגנים והן בתקופה העוברית על ידי ההורמונים המעצבים את מוח העובר. גישה פשטנית
זאת כלפי נושא סבוך ומורכב כל כך צפויה בהחלט מצד מחברת שהורידה את המיניות האנושית
לדרגת אוסף מנגנונים מוחיים, אבל אי אפשר שלא להרגיש בחוסר העקביות של הספר בנקודה
זו. בפרק ה', "אהבת אם כדגם," מתעלמת המחברת מקביעותיה המזלזלות נגד פרויד וחוזרת
)מבלי לצטט( על הגילוי הפסיכואנליטי החשוב שלפיו קובעת אהבת האם אל התינוק את דפוסי
האהבה שלו, לטוב ולרע, בבגרותו )אגב, לא מצאנו אהבת אב אצל למפרט(. מן הסתם, רק אדם
צר-מוחין שאינו מתמצא בחיי המין של הלטאות והקופים יעז להניח ששיבוש ביחסים הגורליים
עם האם או האב יכול להשפיע על פרט כה לא רלוונטי כמו הזהות המינית. בעתיד, ככל שתימשך
הפוליטיזציה של הפסיכולוגיה, לא נתפלא לשמוע הסברים גנטיים ברוח זו גם לפטישיזם, סאדו-מזוכיזם
ופדופיליה.

לשווא יחפש הקורא בספר זה התייחסות למאפיינים הייחודיים והמופלאים של מיניות האדם.
מדוע מופיעה התעוררות מינית אינטנסיבית אצל הילד בן השלוש ונכנסת לתרדמה בסביבות
גיל שש? מה תפקיד הווסת, מדוע יש לאישה אזורים אירוגניים דווקא על הצוואר והגב? מדוע
צומח שער באיברי המין? מה סיבת הבושה מפני העירום? מדוע מוצאות נשים רבות שדווקא
אחוריו של הגבר הם החלק הסקסי בגופו? מדוע מוגבל הגבר במספר האורגזמות והאישה לא?
מהו סוד הנשיקה? מי שהסתקרן מחידות עתיקות אלה לא ימצא את התשובה בספר זה. תחת זאת
ייתקל בשפע אמירות וולגריות: "השקעתו של אבא: 10 דקות נעימות למדי" )עמ' 67(. ובעמ'
78: "ביחסי מין, הוא נוטה להיות זריז" )סליחה?!( "כנגד הגבר הרמאי בוררת האבולוציה
אישה עוד יותר חשדנית, וכאשר הנשים נעשות עוד יותר חשדניות, האבולוציה תברור גברים
שמשקרים עוד יותר טוב" וכך הלאה עד ש"התהליך הזה של השתכללות יוצר, בסופו של דבר
את הרמאי המוחלט, הרמאי הטוב ביותר שבנמצא. זהו אדם שמאמין בעצמו לדברי השקר שלו.
הוא אכן משוכנע שהוא אוהב אותה אהבה שטרם נאהבה עלי אדמות" )עמ' 73(. "השדיים הם
בלוף נפלא, שמצליח 'לעבוד' על הגברים ולמשוך אותם, אבל כל תפקידם הוא להרשים" )עמ'
77(. הבלופים ממלאים חלק נכבד, אם לא עיקרי, במיניות על פי למפרט.
מה עובר בראשו של הנער המתבגר הקורא את הספר הזה ומאמין שהוא לומד תיאוריות מדעיות
על המיניות, שהאהבה היא צירוף של מנגנונים זוחליים וקופיים? שאותו טירוף האוחז בנו
כשאדם אחר נעשה עיקר הווייתנו הוא הרעלה כימית, תחרות רמאויות והונאה עצמית? היכן
כוחה המעצב של סערת המאוהבות, האתגר הענק של יציאה מעצמך כדי להכיל ולהכיר מקרוב
את האחר, היכן השיעור שאין שני לו בלימוד ההתחשבות, האמפתיה והרוך, היכן ההזדמנות
להתוודע אל הפנטזיות הכמוסות, החולשות הסמויות והחוסן הפנימי, היכן כוחה העצום של
האהבה להבגיר, לחשל, להעשיר את הנפש, לפתוח אותנו להתנסויות חדשות, היכן, לעזאזל,
האהבה בספר היומרני הזה?


מתוך:
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/2007.html
שם המאמר: ספרים
שם המחבר: אבשלום אליצור ויעקב חימוביץ
מתוך: גלילאו 20 ינואר/פברואר 1997

"האבולוציה של האהבה" מאת: עדה למפרט
104 עמ', האוניברסיטה משודרת, 1995. )מהדורה שלישית(

» ביקורות נוספות של עלמה
» ביקורות נוספות על האבולוציה של האהבה