ביקורת ספרותית על הטיגריס הלבן מאת ארווינד אדיגה
ספר לא משהו

---

אחרי שכולם אמרו כן ולא וכן ולא, וראשוני אמר לא, החלטתי לבדוק בעצמי.
ובמילה אחת אני מסכמת כבר בהתחלה – לא!
ראשית איך מתחילים לקרוא ספר כאשר מחמאה מעליבה כל כך מתנוססת על כריכתו? "אדיגה הוא סופר של ממש". זה כמו להגיד על שף מדופלם שהוא שף של ממש אחרי שהכין מנה מסוימת. כאילו הוא לא באמת סופר, סתם כתב סיפור ויצא לו במקרה מוצלח. אבל מילא.
דפדפתי את הכריכה והגעתי לעמוד הראשון. ושם כבר לא יכולתי לשתוק: מה פניה אישית לראש ממשלה?? ספר שלם בתור מכתב שאמור (או לא אמור) להגיע לשולחנו של ראש ממשלת סין?
ובכלל פניה בגוף שני בספר מורידה מערך היצירה בעיניי – זה טריק זול ולא מחמיא לאף כותב.
אני חייבת להודות שאת החצי הראשון קראתי עם איזשהו רוגז על כל הדברים האלה, אבל גם את זה עברתי.
ואז כשהתאוששתי הבנתי שזה ספר על הביזיון הגדול של התת-יבשת הנקראת הודו, שהגיבור שלו מעורר בחילה וסלידה ולא לרגע אחד רגש של הזדהות. ושהחיוך המרוח על פניו של הסופר (על הכריכה האחורית) לא מרמז על אף אחד מהביזיונות שקורים בספר.
יש יגידו שזה ספר שמשקף יפה את המציאות של הודו ומגלה את הפן האמיתי שלה. נכון, זה רק גורם לי להתרחק מהמדינה הזאת יותר ממה שרציתי להתרחק ממנה קודם. פשוט עושה הרגשה של מדינה מטונפת לא רק חיצונית אלא גם בקרביים שלה.
לסיכום, ספר שגורם הרבה רוגז על הודו, על הדמויות בספר, על הסופר ועל ועדת פרס בוקר שמציבה את הספר הזה לצד חיי פיי...

» ביקורות נוספות של כריסטינה
» ביקורות נוספות על הטיגריס הלבן