ביקורת ספרותית על אנשי הספר מאת ג'רלדין ברוקס
ספר טוב

---

"קורות חייה" של הגדת פסח, המאויירת באיורים יפהפיים, והידועה בשם "הגדת סראייבו", הינו הנושא שסביבו נרקם הסיפור.
ההגדה, שנוצרה בספרד, בימי הביניים, עשתה את דרכה דרך מקומות שונים ועד לתחנתה הסופית - במוזאון בסראייבו, בבוסניה.
בכל עבודת שימור, לא רק בספרים, אפשר לעשות את הנחוץ, והוא - לנקות, להדגיש מחדש את הנחוץ ולשמר, בתנאים טובים יותר. מנגד - ניתן לעשות "ראש גדול" ולנסות להתחקות אחר מיני כתמים שנותרו על דפי הספר, וכמו במקרי פענוח רצח - לנסות להגיע אל מקורותיהם, ועל הדרך - לקבל מושג על התקופה ועל המקומות שהשאירו את חותמם על ההגדה.
הסופרת, שכמובן בחרה באפשרות השנייה, "מטליאה" לנו סיפורים יפים לגבי כל כתם זעיר שמצאה הגיבורה אנה - מומחית לספרים עתיקים.

בחרתי במספר קטעים מתוך הספר שלדעתי מציגים נאמנה את שרצתה המחברת להביא לקוראיה:
"... רוב המאמרים שנכתבו יבשים כמו...רשימות ארוכות ומרתקות של הקונטרסים ומספר הדפים בכל קונטרס, של מצב חוטי הכריכה, של מספר חורי התפירה וכן הלאה.
רציתי שהפעם זה יהיה שונה.
רציתי להעביר את התחושה של אנשי הספר, של כל אותן ידיים שיצרו אותו, שהשתמשו בו, שהגנו עליו.
חיפשתי עלילה מרתקת, אולי אפילו מותחת.
אז כתבתי ושכתבתי חלקים מסוימים מהרקע ההיסטורי, וניסיתי לתבל בהם את הדיון בצד הטכני.
ניסיתי להעניק לקורא קורטוב מאווירת תור הזהב - מסיבות שירה בלילות קיץ בגנים צורניים, יהודים דוברי ערבית שחיו בהרמוניה לצד שכניהם המוסלמים והנוצרים.
השתדלתי להפיח בהם רוח חיים...רציתי לבנות מתח סביב האירועים הדרמתיים של אימת האינקוויזיציה ושל גירוש ספרד.
רציתי לתת תחושה של שרפות, של אוניות טרופות ושל פחד מצמית."
נראה לי שהמשימה צלחה בידיה.

סיפור השימור הדליק במוחי נורית קטנטונת שהנה הולך להיות סיפור שימור כמו "הגניזה הקהירית" הידועה - שבה מנסים, גם בימים אלו, לקטלג את הכמויות העצומות של חומר הכתוב בעברית שהוצא מבית כנסת עתיק בקהיר. הכתבים - שגילם המוקדם ביותר הוא כאלף שנה!
ואולם, אם ב"גניזה" נראה שאין בעיה לסופר/ת מוכשר/ת לבנות סיפור ו"מטעמים" סביב המסמכים המשפטיים, מכתבים הקשורים ליחסים שבינו לבינה, רשימות וכו', הרי שכאן בחרה הסופרת לבנות סיפור כמעט מתוך הריק, ועשתה זאת, לדעתי, בצורה יפה.

ולסיום, תשובה לאביבה יובל - שחוות דעתה משמשת, פעמים רבות, כנר לרגלינו, בבואנו לקרוא ספר.
אביבה תוהה למה היה צורך לשנות את שם הספר, בעברית, מ"עם הספר" (People of the book) ל"אנשי הספר".
"עם הספר", לדעתי, היה נתפס בעיני רבים ככוונה לעם ישראל בלבד, שהרי זהו הכינוי שדבק בנו...(גם בזיקתנו לתנ"ך).
"אנשי הספר" נתן למחברת כר נרחב לסיפור, שבו יכלה לכלול את "כל העוסקים במלאכה" - יהודים, מוסלמים ונוצרים, ולא רק את "עם הספר".
כמובן, שזוהי פרשנותי בלבד, ואביבה יובל יכולה לקבלה או לדחותה.
ולפני סיום, אל תחמיצו את "אחרית דבר" שבסוף הספר, ובו מנסה הסופרת להסביר כיצד כתבה את אשר כתבה, ומה הנחה אותה בכתיבתה.
ספר מהנה לקריאה ונקרא "בנשימה אחת".

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על אנשי הספר