נחמד אבל ציפיתי ליותר. אולי בגלל ביקורות מתלהבות שקראתי, אולי בגלל הנושא והתקופה שתמיד מרתקים אותי, אולי בגלל הסופרלטיבים בגב הספר.
ציפיתי שספר על שתי משפחות באיטליה בתקופה שלפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה יהיה נוגע ללב ומרגש. ורוב הזמן הוא לא. הסיבה לדעתי היא סגנון הכתיבה היבשושי: הסיפור נכתב בגוף שלישי, כאילו דרך עיניה של אנה, ילדה ואח"כ נערה ואשה צעירה, לא מאוד חכמה, שמתארת את ההתרחשויות בצורה אינפורמטיבית-ילדותית ונטולת כל רגש. זה נשמע בערך ככה:
"איפוליטו הלך לכאן ולכאן ואז ג'ומה אמר ככה וככה, ואז מאמינה נסעה ואז קונצ'יטה עשתה ככה וג'ונטינו עשה ככה..." זה מאוד תמים, מצד אחד, ויש הנאה מסוימת בלקרוא את זה ולנסות לקלוט בין השורות את המשמעות האמיתית של ההתרחשות, אבל מצד שני – זה נורא נורא יבש. המון שמות, כל כמה שורות מסופר על מישהו אחר, מה קורה איתו, מה הוא עושה, וזהו, ממשיכים הלאה, לדמות נוספת.
רק כשהמלחמה ממש מגיעה לפתחם של הגיבורים, לקראת סוף הספר, ההתרחשויות מתחילות להיות דרמטיות במידה כזו שאתה מצליח להכיר את חלקם דרך המעשים שלהם ולפתח אליהם רגש ורק אז הסיפור מתחיל באמת לגעת. אבל אז הספר נגמר. זה כמו לצפות בסרט אילם עם קריין. אתה רואה הרבה אנשים חיים את חייהם (מחזרים, מתחתנים, יולדים, קוברים וכו') ומישהו מתאר לך את זה ברקע, אבל אתה לא שומע אותם משוחחים, לא יודע מה הם חושבים ולא מה הם מרגישים. התוצאה היא שאתה בוהה בהם באדישות.
אז כן, מהרבה בחינות (שמצוינות בגב הספר) מדובר בהחלט בספר חכם עם מסרים מורכבים, וגם סגנון הכתיבה הזה בא לשרת את המסר (מתינות, פשטות האנשים מול מורכבות האירועים, שגרת החיים הנמשכים מול אימת המלחמה) אבל כל הזמן הרגשתי כאילו הסיפור עוד לא ממש התחיל, כאילו זו רק הקדמה, רק היכרות ראשונית עם הדמויות, ואז פתאום קלטתי שעברתי כבר שני שליש מהספר ובעצם מה שקראתי זה הסיפור עצמו. השליש האחרון משתפר מאוד כאמור, עם התגברות הדרמטיות של המאורעות, אבל בסופו של דבר, לצערי הרב, נשארתי מאוכזבת.

נחמד אבל ציפיתי ליותר. אולי בגלל ביקורות מתלהבות שקראתי, אולי בגלל הנושא והתקופה שתמיד מרתקים אותי, אולי בגלל הסופרלטיבים בגב הספר.
ציפיתי שספר על שתי משפחות באיטליה בתקופה שלפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה יהיה נוגע ללב ומרגש. ורוב הזמן הוא לא. הסיבה לדעתי היא סגנון הכתיבה היבשושי: הסיפור נכתב בגוף שלישי, כאילו דרך עיניה של אנה, ילדה ואח"כ נערה ואשה צעירה, לא מאוד חכמה, שמתארת את ההתרחשויות בצורה אינפורמטיבית-ילדותית ונטולת כל רגש. זה נשמע בערך ככה:
"איפוליטו הלך לכאן ולכאן ואז ג'ומה אמר ככה וככה, ואז מאמינה נסעה ואז קונצ'יטה עשתה ככה וג'ונטינו עשה ככה..." זה מאוד תמים, מצד אחד, ויש הנאה מסוימת בלקרוא את זה ולנסות לקלוט בין השורות את המשמעות האמיתית של ההתרחשות, אבל מצד שני – זה נורא נורא יבש. המון שמות, כל כמה שורות מסופר על מישהו אחר, מה קורה איתו, מה הוא עושה, וזהו, ממשיכים הלאה, לדמות נוספת.
רק כשהמלחמה ממש מגיעה לפתחם של הגיבורים, לקראת סוף הספר, ההתרחשויות מתחילות להיות דרמטיות במידה כזו שאתה מצליח להכיר את חלקם דרך המעשים שלהם ולפתח אליהם רגש ורק אז הסיפור מתחיל באמת לגעת. אבל אז הספר נגמר. זה כמו לצפות בסרט אילם עם קריין. אתה רואה הרבה אנשים חיים את חייהם (מחזרים, מתחתנים, יולדים, קוברים וכו') ומישהו מתאר לך את זה ברקע, אבל אתה לא שומע אותם משוחחים, לא יודע מה הם חושבים ולא מה הם מרגישים. התוצאה היא שאתה בוהה בהם באדישות.
אז כן, מהרבה בחינות (שמצוינות בגב הספר) מדובר בהחלט בספר חכם עם מסרים מורכבים, וגם סגנון הכתיבה הזה בא לשרת את המסר (מתינות, פשטות האנשים מול מורכבות האירועים, שגרת החיים הנמשכים מול אימת המלחמה) אבל כל הזמן הרגשתי כאילו הסיפור עוד לא ממש התחיל, כאילו זו רק הקדמה, רק היכרות ראשונית עם הדמויות, ואז פתאום קלטתי שעברתי כבר שני שליש מהספר ובעצם מה שקראתי זה הסיפור עצמו. השליש האחרון משתפר מאוד כאמור, עם התגברות הדרמטיות של המאורעות, אבל בסופו של דבר, לצערי הרב, נשארתי מאוכזבת.