ביקורת ספרותית על למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מאת ג'נט וינטרסון

---

למה לקרוא את הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? של ג'נט וינטרסון?
את מי הוא עשוי לעניין? ראשית, כל מי שחוו אימוץ ונושאים עימם שאלות של שייכות וזהות. שנית, מי שחוו שיגעון, או מטפלים באנשים המתמודדים עם מצוקה נפשית. ולבסוף, כל מי שמתחבט בשאלה האוניברסלית: עד כמה אני מוכן להתפשר על חיי כדי להתאים למה שמוגדר "נורמלי"? ועד כמה אני מעז לבחור במה שיביא לי אושר אמיתי, גם אם המשמעות היא להיות חריג? שזה בערך כולנו...
הכותרת “למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?” משכה אותי מהרגע הראשון, והעלתה על פני חיוך... זוהי אמירה שנאמרה לווינטרסון על ידי אמה המאמצת, והיא מתפקדת כמעין ציר שמסביר את כל מסע חייה. מדובר בשאלה רטורית, אך גם בציווי חברתי: עדיף להיות "נורמלית", כלומר מתיישרת לנורמות, גם אם זה כרוך בוויתור על אושר אישי. במהלך הספר, ווינטרסון הופכת את המשפט הזה על פניו: הספר כולו מוכיח שהבחירה שלה היא ההפך – לא להקריב את האפשרות להיות מאושרת למען נורמליות מדומיינת. הספר כולו הוא מסע אל האושר. מסע רצוף עליות ומורדות, הצלחות והתמוטטויות. אני מתמלאת הערכה ואולי אפילו הערצה ליכולת לשבור מוסכמויות כנגד כל הסיכויים, במלחמה על האושר. יחד עם זאת, למרות שווינטרסון לוקחת את הקרדיט לעצמה ולנחישותה להיות מאושרת, לאורך כל הדרך היא פוגשת אנשים ‘שראו אותה’ והושיטו לה יד: הספרנית בבית הספר שפתחה בפניה את עולם הקריאה והפכה את הספרים לבית חלופי ולבסוף גם העניקה לה מפתח לדירתה ומקום לישון בו כשהתברר שהיא ישנה במכונית; חברי ועדת הקבלה לאוקספורד שראו את היכולת שלה מעבר לרקע הקשה, למרות שלאחר מכן המרצים מתעמרים בה והיא צריכה לעבוד קשה על מנת להוכיח את עצמה; ובחייה הבוגרים – שותפות כמו סוזי, שהיו לצידה ברגעי שבר והעניקו לה חמלה ונחמה. דמויות אלה, גם אם הופיעו לרגע, איפשרו לה לשרוד, לגדול ולבחור באושר במקום בנורמליות כפויה.
השיגעון והריפוי אצל ווינטרסון הוא מרתק. היא איננה מאמינה ביכולת הפסיכולוגים לרפא שגעון, ומכנה את הפגישות עם הפסיכולוגים קשקוש. אולם לאחר כל מפגש עם פסיכולוג היא רצה לספריה של אוקספורד ועובדת. הכתיבה היא הריפוי שלה. בשלבים מתקדמים של ההתמוטטות היא מתארת את השיגעון כישות חיה שמתעמתת איתה כל הזמן, מבזה אותה, ומשפילה אותה. תהליך הריפוי מאפשר לווינטרסון לאלף אותה ואף לקיים איתה דיאלוג. ווינטרסון לומדת שלא ניתן לגרש את השיגעון, אך אפשר להציב לו גבולות: לאפשר לו להתקיים רק בזמן ובמקום מסוימים, מבלי שיתפוס את כל מרחב חייה. בכך היא מאלפת אותו — לא במובן של הכחדה, אלא של ביות. ברגע השיא, היא מתפייסת עם השיגעון על ידי זה שמתאחדת אתו: "כעבור כמה חודשים בזמן טיול אחר הצהרים אמרתי משהו על זה שאף אחד לא חבק אותנו ". היא החזיקה לי את היד. זאת היתה הפעם הראשונה; בדרך כלל הלכה מאחורי וירתה משפטים. שתינו התישבנו ובכינו. אמרתי: אנחנו נלמד לאהוב- אמרתי :"אותנו" לא "אותך"...ברגע מכמיר לב זה היא מתארת כיצד היא והשיגעון יושבים ובוכים יחד: לא עוד אויבים, אלא שני חלקים של אותה נפש, המאפשרים לה לבטא את הכאב במלואו מבלי להישבר. הכתיבה הופכת לכלי המרכזי בתהליך זה: באמצעותה היא מעניקה לשיגעון קול, צורה וזמן, ובכך ממירה חוויה של פירוק לכוח של יצירה וצמיחה.
וינטרסון כותבת: “השטן הוביל אותנו לעריסה הלא נכונה” — משפט טעון שמזקק את תחושת הזרות שלה במשפחה המאמצת. בעיניי ילדה, זה לא רק ביטוי של האם המאמצת אלא חוויה שמעצבת זהות: התחושה שהיא תמיד “במקום הלא נכון”, שהיא טעות או בלבול. ביומן הקריאה אפשר להתבונן במשפט הזה כעל תמצית של חוויית האימוץ הקשה: מצד אחד הוא מסמן דחייה, ומצד שני הוא מחדד את הנחישות של ווינטרסון לבנות לעצמה חיים אחרים, בהם היא בוחרת את “העריסה” שלה מחדש. להורי אמרו להגיד לי: הלכנו בבית היולדות והסתכלנו בעריסות. פתאום נעצרנו ליד העריסה שלך ואמרנו: "את זאתי אנחנו רוצים". ואז הרופא תפס אותך ברגליים כמו שתופסים עוף ונתן לנו אותך". שנים האמנתי בספור הזה שנבחרתי. רק היום לאחר שהורי כבר נפטרו אני מבינה שהוא בלתי אפשרי. רק לאחר שנים רבות, לאחר שאמה נפטרה, מעיזה הסופרת ווינטרסון לחפש את הוריה הביולוגים. היא מאתרת את אמה, פוגשת אותה וסולחת לשתיהן. אני מעולם לא חיפשתי את הורי הביולוגיים. אולי בגלל שנבחרתי? לא רציתי להעציב את הורי המאמצים? סגרתי את עצמי בפני השאלות הללו? פחדתי לחוות דחייה נוספת? למרות ש"נבחרתי" חווית הדחיה היא כנראה מהותית לכל ילד.ה מאומץ.ת . ג'נט כועסת על אמה שלא לימדה אותה לאהוב, ובת זוגה המאוחרת מתקנת: לאהוב את יודעת. את לא יודעת להיות נאהבת. גם אני מרגישה כך. יכול להיות שילדים מאומצים תמיד יחוו את התחושה שלאהוב אותם זה לא טבעי וזה דורש מאמץ רב: לרצות, לדאוג שיהיה בית, לדאוג שכל יום היא יום טוב ומאושר. זה מתיש.
השיגעון והריפוי אצל וינטרסון הוא מרתק. היא איננה מאמינה ביכולת הפסיכולוגים לרפא שגעון, ומכנה את הפגישות עם הפסיכולוגים קשקוש ( אולי זה קשור לחוסר יכולת לתת אימון במישהו אחר?) אולם לאחר כל מפגש עם פסיכולוג היא רצה לספריה של אוקספורד ועובדת. הכתיבה היא הריפוי שלה. בשלבים מתקדמים של ההתמוטטות היא מתארת את השיגעון כישות חיה שמתעמתת איתה כל הזמן, מבזה אותה, ומשפילה אותה. תהליך הריפוי מאפשר לווינטרסון לאלף אותה ואף לקיים איתה דיאלוג. ווינטרסון לומדת שלא ניתן לגרש את השיגעון, אך אפשר להציב לו גבולות: לאפשר לו להתקיים רק בזמן ובמקום מסוימים, מבלי שיתפוס את כל מרחב חייה. בכך היא מאלפת אותו — לא במובן של הכחדה, אלא של ביות. ברגע השיא, היא מתפייסת עם השיגעון על ידי זה שמתאחדת אתו" כעבור כמה חודשים בזמן טיול אחר הצהרים אמרתי משהו על זה שאף אחד לא חבק אותנו ". היא החזיקה לי את היד. זאת היתה הפעם הראשונה; בדרך כלל הלכה מאחורי וירתה משפטים. שתינו התישבנו ובכינו. אמרתי: אנחנו נלמד לאהוב- אמרתי :"אותנו" לא "אותך"...היא מתארת כיצד היא והשיגעון יושבים ובוכים יחד: לא עוד אויבים, אלא שני חלקים של אותה נפש, המאפשרים לה לבטא את הכאב במלואו מבלי להישבר. הכתיבה הופכת לכלי המרכזי בתהליך זה: באמצעותה היא מעניקה לשיגעון קול, צורה וזמן, ובכך ממירה חוויה של פירוק לכוח של יצירה וצמיחה. מעניין שלמרות שוינטרסטון מתעקשת להירפא ללא פסיכולוגים היא מתאהבת בפסיכואנליטיקאית ידועה, שמסייעת לה בתהליך הריפוי.

אז איך אפשר להיות מאושרת? על ידי היכולת לאהוב ולהיות נאהבת, על ידי היכולת להישבר ולקום, להתמוטט ולתת אמון בזולת שיושיט לך יד. וכאן עולה שאלה שהפסיכולוגיה הקלאסית העלתה: האם רק פצע מאפשר אושר? עמוס עוז אמר פעם שלכל סופר יש פצע. פסיכולוגים מן הגישה הישנה נטו להאמין שכדי להיות מאושר האדם צריך לגרד בפצעיו ולתת להם להדהד בחייו. ווינטרסון מקדישה פרק לסיפורים מיתולוגיים הקשורים לפצע: אשתו של אודיסאוס, שמזהה אותו בשובו לאיתקה באמצעות הצלקת על ירכו; סיפורו של כירון, הקנטאור, שנורה ברגלו והופך את הפצע למקור של חכמה וריפוי; פרומתאוס, אשר מדי יום עיט קורע את כבדו ומדי לילה הוא מחלים — רק כדי שביום הבא יחזור הסבל; תומא הספקן, שנוגע בפצעי ישו כדי להיות בטוח שהוא חי; גוליבר, שהפצע מאחורי ברכו הוא זיכרון למסעותיו ולחיים שחווה; ולבסוף הפצע של המלך הדייג, שומר הגביע הקדוש. הפצע הזה, שלא מחלים, הופך את ארצו ל“ארץ חרבה”. רק כאשר מגיע האביר ושואל את השאלה הנכונה על סודו של הגביע הקדוש — כלומר מכיר בכאב ומעורר אמפתיה — המלך נרפא וגם הארץ כולה חוזרת לפרוח. כשקראתי את וינטרסון שאלתי את עצמי: מה בעצם אפשר לה להירפא? האם זו הייתה ההכרה בפצע — ההבנה שהיא הילדה שלא חובקה, הילדה הלא־נראית? הפסיכולוגיה הקלאסית טוענת שהכרה כזו היא תנאי לריפוי, ורק מי שמסכים להביט בפצע יכול להתחיל להחלים. אבל אני מרגישה שאצל וינטרסון היה עוד משהו: היא למדה, לאט ובכאב, לא רק לזהות את הפצע אלא גם לאהוב, להישען, לתת אמון. היא אפשרה לסוזי להחזיק לה את היד, נתנה לאנשים זרים לפתוח לה את הדלת, והאמינה שהספרים יכולים להיות בית. אולי זה מה שאיפשר לה באמת להתרומם מעל השבר.
אני חושבת על מה שאומרת הפסיכולוגיה החיובית: אושר לא נבנה רק מתוך חיטוט בפצעים, אלא גם מתוך טיפוח חוזקות — אהבה, תקווה, משמעות, חוסן. אולי לא חייבים לבחור. אולי הפצע מסמן את מקום הכאב, אבל ההחלמה מתרחשת דווקא ברגעים שבהם אנחנו מצליחים לאהוב ולהיות נאהבים, למצוא משמעות גם בתוך השבר.

» ביקורות נוספות של קולומטה
» ביקורות נוספות על למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?